מאתיים טיפות של אושר

תגובה לפוסט של מיסי:

פיו.. קשה לקרוא כל כך הרבה תגובות מזדהות עם מצבך. למען האמת, גם אני הייתי במצב שלך, אבל אז הבנתי משהו מאוד חשוב - אני קודם כל בנאדם, ואז אני אישה. מי שלא רואה את המצב כמו שאני רואה, לא קיים מבחינתי (וזה כולל גברים שמחפשים בחורות שיא המטופחות ועם ביגוד מינימלי).

דבר שני, כן למדתי להתאים לעצמי כמה דברים מאוד מינימלים לגבי טיפוח:

א. למדתי שכל קרם פנים מרגיש מגעיל על הפנים שלי, אז הפיתרון שלי הוא לנקות עם מי פנים בעלי אקסטרה לחות (וזה לא באמת פעם ביום, אלא כל כמה ימים אחרי מקלחת שייבשה את הפנים).
ב. איפור: בחודשים האחרונים לא התאפרתי כלל. הכי הרבה שאני שמה זה שפתון לחות (כמו של ד"ר עור), יקר אבל באמת מלחח את השפתיים. שום שפתון אחר לא, כי כולם מייבשים את השפתיים שלי, שברוך ה' מספיק יפות לכשלעצמן. איליינר אחד בצורת "עט" (נראה לי שזה שם הסוג) בצבע סגול, כי אני אוהבת סגול. וכל האיפור הזה נעשה רק ליציאות. אה, ומייקאפ לכסות רק פצעונים נקודתית (כשיש).
ג. שיער גופי בעייתי והדבר היחיד שגיליתי, לאחר ניסויים עם מוצרים אחרים, שטיפה מחליש אותו זה שעווה. פעם בחודש רגליים אצל קוסמטיקאית שאני סומכת עליה. שפם עושה לעצמי בערך כל שבועיים. בית שחי פעם ב, אלא אם זה קיץ (גם בשעווה), גבות התחלתי רק השנה עם פינצטה, שאיתה אני סופר נזהרת ואפילו משתמשת באור מהפנס שקניתי לטירונות אם קשה להבחין מתי אני מוציאה גם שיערה לבנה (התחלתי בגיל 20), אחרי אינספור שכנועים ומישהי שסמכתי עליה שרק תנקה לי את הגבות כי הצורה שלהן בסדר גם ככה. מאז אני מנקה לבד מדי פעם.

ד. שיער ראשי החל טיפה להדלדל, אז התחלתי, בעקבות בדיקה אצל טריקולוגית (מומחית שיער שאינה רופאה), להשתמש בשמפו שמתאים לבעייה שלי, זה שמפו מאוד יקר של חברת וישי, קשה למוצאו בארץ, ולצערי הוא מה שירפא לי את השיער מתחילת ההדלדלות (וזה מצחיק, כי לא רואים עליי הדלדלות ממש).
ה. ביגוד - כעת אין לי בעיה ללבוש כמעט כל דבר אלא אם צריך חזה גדול בשבילו. מה שכן אני לא מעושות השופינג. אצלי אני קונה מוצר שאני בודאות
אשתמש בו, ולרוב עבור מגוון תלבושות. מתאים לי לאופי חולצות עם ציורים של ממש, כי זה מתקשר לי עם זה שאני מציירת פה ושם. תתחילי בדברים בסיסיים ולאט לאט תוסיפי אביזרים. רק אם הם באמת תופסים לך את העין, תקחי אותם. אני למדתי על עצמי שלרוב אם נדלקתי בשניה הראשונה על פריט, הוא מה שאקנה, ולא שאר הפריטים שאספתי בחנות.
ו. קודם כל - וסת, לא מחזור. מחזור כולל בתוכו את ימי הדימום, הביוץ, ומה שביניהם (בממוצע כ30 יום למחזור). רוב חיי נטלתי נורופן או אקמול כדי להחליש את הכאב. שיטה שאולי תיראה ניואייג'ית כאן, אבל בהחלט משהו שכל אישה בתקופה הפרה-היסטורית ידעה לעשות - ריקון וסת.

איך עושים?

פשוט מאוד: הולכים לשירותים, יושבים בנוחות ומרפים את כל השרירים של רצפת האגן (שאגב, זו גם הדרך הנכונה להשתין ולרוקן צואה, לא ללחוץ). הוסת מתחילה כעבור כשתי דקות לצאת מעצמה, הכאב, באורח פלא, נחלש עד נעלם (!!) וגם הניגוב אח"כ (שעדיין גוזל כמויות אדירות של נייר) אינו משאיר לכלוך על שיער הערווה ביחס לשימוש מתמיד בתחבושות. למעשה לרוקן וסת זה כמו לתת שתן או צואה. וזה מדהים כמה יותר נקי אח"כ כשמנקים נקודתית, וכמה הכאב פוחת לרמה שאינו קיים. כמובן שעם הזמן לומדים לשלוט על הוסת ולהרגיש מתי היא באה (תחושה די דומה לכשפיפי רוצה לצאת).

מורנייה

קישור לפורום שמפוצץ בטיפים על איך לקיים ריקון וסת: באופן טבעי ובכלל יש כאן הון מידע על פוריות, נשיות, מודעות לגוף האישה הריון ועוד דברים שבד"כ נשים "נאלצות" להגיע אליהם רק כי לא הצליחו להרות, ואז גילו מעיין נובע של מידע על גופן שלא ידעו לאורך כל חייהן! (30-40 שנה, עצוב מה?)

ורק עכשיו הבחנתי בזה, וזה חסר לי. התחלתי לרשום ביומן לצד מיטתי דברים שחלמתי בשניה שקמתי מהחלומות. בחודש האחרון לא היה כלום.

צבעתי ציפורניים לכחול וסוף סוף ציפורניי האגודלים גודלים. מקווה שיעברו את קו הבשר מהר.

בחמישי הקרוב נוסעת עם העבודה לאילת למלון טוב. אקנה שם בגד ים ללא מע"מ שיהיה לשיעורי שחייה (חייבת דחוף!!) ואהנה עם חברות מהעבודה. חברה שלי אתמול דיברה איתי על "טבלאות החסכנות" שלי. אני כותבת לי הכנסות והוצאות לכל חודש ומתעמקת לרמה של כרטיס נסיעה באוטובוס. אמרתי לה שרק בתקופה הקרובה אני פדנטית, כדי שאקבל מושג מדויק כמה אני מוציאה ומכניסה בחודש. הנה, רק חודש שעבר נעלמו לי 200 שקל מהתחשיב שעד היום אין לי מושג מה עלה בגורלם. ולעומת זאת בחודש הזה אפילו אגורה לא נעלמה לי עדיין, מה שאומר שהמעקב עוזר לחסוך מאות שקלים שנעלמים. היא אמרה שהיא חוששת שאהפוך לקמצנית. מה אתם חושבים?

אני גם צריכה לחסוך. לחסוך לטיול (שעם הזמן נראה לי שיתארך יותר ויותר, מעבר לחודש וחצי המתוכננים), לחסוך להסרת משקפיים ולחסוך לתכשירים נגד דילול שיער (שמפואים יקרים מאוד, תראו לי אדם אחד שקונה שמפו לשיער ב200 שקל). לחסוך שיהיה לי כסף לכל השנה הראשונה. לחסוך להוצאות על עו"דים למיניהם. לחסוך כדי ששנה הבאה לא אצטרך לדאוג לכסף.

וגם, הגעתי למסקנה שכדי לעניין אתכם הקוראים כדאי להוסיף תמונה. אז הנה תמונה של ציפורניי הכסוסות מעוצבות להן בלקים שונים מרוב השיעמום שהיה לי בתקופת הצבא (וגם הלחץ האטומי, אבל לא ניכנס לזה).

מורנייה

האם זה הסוף?

הסוף של כל החלומות שחלמתי עליהם שאעבור איתו: שנגור ביחד, נחיה ביחד עם חתול אחד ואולי גם כלב?

שמעולם לא יראה את הבלוג שלי כשנהיה נשואים, כי לא נהיה?

הסוף של הנשיקות והחיבוקים והאהבה..

הסוף של הסקס איתו? איזה סקס מדהים יש לי איתו!

הסוף של הדיבורים האינסופיים, שיש מישהו שמקשיב להם למרות שאני חופרת?

הסוף של דוד?

אני קשורה אליו. אני אתגעגע אליו. זה יכאב לי כל כך. כל כך...

אני זוכרת, פעם לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלעדיו. רק 3 חודשים לתוך הקשר שלנו שלפניו היינו ידידים מעט זמן, והרגשתי שאני לא יכולה לדמיין את זה. זה חתך בי כמו בסכין. הרגשתי סכין בלב מפלחת אותי. עכשיו נדמה שהסכין קהתה מעט וכבר לא חותכת עד דם כמו מקודם.

או אולי זו אני שקהיתי? אולי לבי זה שקהה עם הזמן כי מוחי ראה שאין ממשות לקשר שלנו? שמבחינה ריאלית דוד לא יודע כרגע מה הוא רוצה מעצמו, ושגם אין לו שום גרוש על התחת. שאין לו תכנון איך שיהיה לו גרוש על התחת, כדי שיהיה לו איך להתקדם?

כבר עכשיו אין לי דמעות. בכיתי אותן בעבר על בחורים אחרים וזה הספיק לי. לא בא לי לבכות גם עליו. לא בא לי. אלוהים יודע שהוא מנסה, הוא ממש מנסה, אבל לי זה לא מספיק.

כשהוא אמר לי היום שהוא לא מתכוון להמשיך לדבר עם ההורים שלו בעקבות ניסוי שאני הצעתי לו כדי לראות אם הם ידברו איתו סוף סוף (לא להתקשר אליהם עד שהם יתקשרו, עברו שבועיים והם עדיין לא יצרו שום קשר), הייתי בהלם. גם מהטפשות שלי, וגם מההבנה שבעצם אני לא הולכת לראות את המשפחה שלו בזמן הקרוב, אפילו שביקשתי אותו בתחילת הקשר שלפחות בחצי השנה שלנו יצא לי לראות אותם טיפה.

ההבנה הזו שמתחיל להימאס לי מלחכות לו, שבזבזתי בינתיים חצי שנה של דיבורים וחיבוקים עם אדם נהדר אבל שלא ממש מתקדם לשום מקום, פשוט נמאסת עליי. ומכאיב לי באיזשהו מקום לדעת, שיכולתי לנחש שזה יקרה, ועדיין סיכנתי את הידידות בינינו וזה מה שקרה. לא הייתי צריכה לעשות את זה. זה הכל באשמתי, למרות שהוא אמר לי שאם לא הייתי מציעה לו קשר בזמנו, זה היה בדיוק בזמן שהוא חשב להתחיל להתרחק ממני כי כבר לא יכול היה יותר עם דיבוריי על בחורים מזדמנים אחרים.

וכואב לי לדעת, אף שהתחושה מעומעמת מרוב שהרגשתי אותה כל כך הרבה, שבאיזשהו שלב גם לא יהיה לי אכפת מזה שהיה לי אכפת ממנו. מכירים את זה? אחרי פרידה, אחרי כמה חודשים, פתאום לא באמת אכפת לך מהבנאדם, לא משנה כמה חזק ניסית להחזיק ברגשות שלך אליו, שלא ימותו. והקטע העצוב הוא, שלא אכפת לך שלא אכפת ממנו (אפילו שלפני שתחושה זו מגיעה, אתה מפחד ואכפת לך מזה שזה עשוי לקרות).

אני לא בוכה, אפילו לא דומעת, סתם עצוב לי. אולי זה אומר שאני לא אוהבת אותו כמו שחשבתי? זה, למשל, גורם לי רצון לבכות, אף שאני לא יודעת אם זה מהתהייה על הנושא שבו אני מעזה לפקפק באהבתי אליו, או כי אני פשוט באמת אוהבת אותו, ולכן, איך אני יכולה להגיד דבר שכזה??

גם הבנתי על עצמי עוד משהו. אני שווה וטובה, ומגיע לי, למרות, ואולי בזכות כל מה שעברתי בחיי, מישהו טוב ושווה את זה. שיש לו מה שאני רוצה באישיות וגם יש לו מה שאני רוצה בחיצוניות. שיש לו ה-כ-ל.

מי שלא מסוגל להכיל אותי, לא שווה את זה. פשוט ככה. דוד היחיד עד עכשיו שהצליח להכיל אותי, אבל כבר שני אנשים התחילו איתי בעבודה. אולי הם מסוגלים גם? וגם אם לא, ככל שאכנס למקומות שבהם אנשים בגילי ואיכותיים, אני בטוחה שמישהו מהם יהיה מסוגל לכך. ויהיה רגיש מספיק ומתחשב מספיק ועדין מספיק וגם סקס טוב, ועם יכולת לנהל שיחות אינטקטואליות עם הרבה הרבה פתיחות וכנות וקשב. לא?

בינתיים החלטתי לתת לו עוד צ'אנס אחד אחרון של כמה חודשים, בהם עליו להיסגר על עצמו מבחינת לימודים, לפחות שיחליט על תחום כללי, כגון הנדסה, כלכלה, משפטים, מדעי המדינה, לא משנה לי מה, העיקר שיחליט, גם אם זה לא החלטה בלב שלם, ושבכל זאת ילך איתה, ויראה לי תוכנית פעולה שלפיה גם יפעל על מנת שיוכל לצלוח כלכלית את התואר שהוא לפחות 3-4 שנים בלי שיהיו לו קשיים כלכליים וירידה בציונים רק כי הוא קורע את התחת תוך כדי התואר.

ושיצא מההלם ומהסרט שבו הוא חושב שהוא מבין יותר טוב ממני מה התחרות שהולכת כיום בחוץ (זה השלב הזה שבו משתחרר טרי חי עדיין בסרט לגבי מה שהולך. קורה להרבה אנשים, מסתבר). אני עובדת כרגע במקצוע שמאפשר לי לדעת בדיוק מה הולך בחוץ, ומי שתיארתי לו את העניין אמר שאני צודקת בכל מילה ומילה שלי ואני לא מגזימה באף פרט שאני מתארת. ושגם המצב כזה בכל המקצועות, אפילו באלו היותר מבוקשים ע"י המעסיקים.

אומר לו כל זאת ביום ראשון, כשניפגש אחרי העבודה שלי, כך שהמסר יעבור בצורה הכי רצינית שאפשר.

אנא אחלו לי בהצלחה! (למה אני עובדת על עצמי, הרי אתם במילא לא מגיבים על הפוסטים שלי)

מורנייה