מאתיים טיפות של אושר

הכחשתי את הצורך להשלים שיעורים במישדי"ח. הרשיתי לעובדה שיש לי תולעים, ושהטיפול בהם גוזל ממני כוחות פיזיים להיות התירוץ שלי ללא לעשות כלום.

ביום ראשון יש לי מפגש מחודש עם מקור התולעים, ואני אשים כפפות ולא אכפת לי שהאמהות יסתכלו ויבינו שהן גרמו לי לסבול. אין לי סבלנות למי שלא מטפל בעצמו.

צמח לי משהו לא ברור ליד עמוד השדרה. בעזרת ה' שזה רק פצעון ענק שמנסה לצאת. אין לי הרבה פצעי בגרות על הגוף ובטח שלא ליד עמוד השדרה.. מישהי היפכונדרית אה?

אז ביום ראשון רשמית אני חוזרת למסלול הלימודים, עם פער במישדי"ח, עבודה אחת להגשה בעוד חמישה ימים וחולשה כללית כי עלי לענה (שיבא) זה רעל ארסי מעין כמוהו שרוצח תולעים ומוריד לי את היכולת השכלית לזו של קוף שיודע לקרוא (סיימתי את הספר השני בסדרת הירושה - מסהים מסהים מסהים!). מדהים שיצאו לי 3 פעמים מסהים במקום מדהים.

הדבר היחיד בו תרמו התולעים הוא שהפסקתי לכסוס ציפורניים. וזאת כיוון שדרך ההדבקה היא על ידי הכנסת הביצים לפה כשהן כלואות תחת הציפורניים.

הראש שלי מתחיל לנוע מעצמו מצד לצד, נראה לי שכדאי ללכת לישון עכשיו.

מורנייה

השמש שוקעת ואור בין ערביים נופל במהירות, על העצים במרחק, על השדות המצהיבים ואור כחול-סגול צף בשמיים כמו נוצה, כמו משיחת המכחול העדינה ביותר.

ואני רצה, מנסה להגיע אל השמש כמה שיותר מהר, לפני שתשקע ואאבד את היופי הזה לעולמים.  הירוק הופך אפרפר חום והאוטובוס ממשיך לנסוע הלאה.

אני אוהבת את הדרך צפונה מב"ש.

השעה 2. בלילה. כבר כמה ימים שאני הולכת לישון מאוחר, תמיד בגלגול מאוחר מדי של שינה. איזו עייפות.

מנסה לא לכסוס ציפורניים, אבל לא באמת בא לי לחזור לשגרה. היה לי כיף במיני חופש שלי. עד שיש חופש.. לי. הרי בקיץ לקחתי שני קורסים חוזרים. מתי היה לי באמת חופש בשנתיים האחרונות אם לא עכשיו ובטיסה הקצרצרה לפריז. אני אוהבת מאוד את החברה שנסעה איתי לשם. כל הרגעים הכי טובים קורים לי איתה, כמו הימים שבילינו אצלה בפסח והמקום שאליו הלכנו יחד עם חבריה בתל אביב ביום שישי. זה שהיא נהייתה הרבה יותר ספונטנית וזורמת ממני לא נעלם מעיניי, ואני שמחה בשבילה שהיא התחילה להשתנות.

היום נפגשתי עם חברת התבגרות שלי, ואפשר לומר שמכל הפעמים בשנתיים האחרונות שניסינו לדבר ולא ממש הצלחנו, כי תמיד היה החבר שלה או עוד חברה או משפחתה מקיפים אותנו, זו הפעם הראשונה שאני מרגישה איתה כמו פעם. כשהיינו ילדות של עיר-חור (שהיא כבר לא כל כך חור..), וגדלנו והתעצבנו האחת אל תוך המציאות של השניה. כשהיינו הולכות למדורות בדיונות, רק כי בעיר חור לא היה שום דבר אחר לעשות. כשהיינו מחליפות חוויות ומשתפכות אחת בפני השניה וכשהיינו עוזרות האחת לשניה. אז נכון ששליש מחייה היא לומדת באוני בה אני לומדת, ושליש היא בעבודה ושליש עם החבר והמשפחה, אבל היא עדיין החברה הכי טובה שלי, ואני רוצה לומר, משפחה. היא יותר משפחה מכל המשפחה שהייתה לי בחיי, ואני לא חושבת שיש משהו שלא אעשה אם רק אוכל בשבילה. גם אם נהיה בריב או בריחוק, אני לא אוותר על הקשר שלי איתה ועל לעזור לה במה שהיא צריכה. וגם לא אתבייש לבקש עזרה, אם אצטרך. לא אחת אמה הזמינה אותי ואת אחי אליהם לחגים ושבתות, וגם את אבא, למרות שהיא ידעה שהוא לא יצטרף.

פעם אמרתי לו, "אבא, אתה אולי לא מבין מה כל כך חשוב לי לדבר עם החברה ולעזור לה ולשמור איתה על קשר, אבל כמו שיש לך חברים שהם המשפחה שלך ושלנו, גם היא המשפחה שלי", והוא הבין.

אז אחרי ההשתפכות הזאת, אני אלך לישון ואנסה להתחיל לישון יותר מוקדם.. הגיע הזמן לחזור למסלול.

חג שני שמח, מימונה שמחה, ושבועות שמח! (הא?),

מורנייה :)