יומני היקר שלום,
בדיוק חשבתי על היום בו איבדתי את אמי לבורא. היה זה לילה ואני והפיליפינית ישבנו על כיסאות לצד מיטתה של אמי. ואני זוכרת שבחסות האפלולית, אליה חדר אור כתום עמום, נדברנו היא ואני באנגלית, והיא, מריאן, ניסתה להסביר לי שלאמא יש cancer. שאלתי אותה: "מה זה cancer?", והיא לא ידעה לתרגם. היא ניסתה לתאר לי אבל אוצר המילים שלי באנגלית לא הספיק להבין אותה. אולי היא בעצמה לא הכירה את המילה הזו.
ברגע שזה קרה, היו פתאום המון אנשים בבית, שבאו, בהתחלה לא הבנתי לשם מה. רק בדיעבד הבנתי שהם באו לנחם, להתאבל. לראות את אמא בדרכה האחרונה, גופתה מוּצאת אל מחוץ לחדרה, אל מחוץ לבית, אל מחוץ לעולם שלי. לא נשארתי שם כדי לצפות.
לאחר התייעצות עם סבתא, שבדיעבד לא הייתה צריכה לאשר לי את זה, כי אם לעשות זאת בעצמה, הלכתי לחדר של נמרוד/חדר עבודה להתקשר מהטלפון של הפקס, כי היו המון אנשים בסלון, והיה רעש. והיה שקט בתוך הרעש.
אז הרמתי טלפון לאבא, ואמרתי: "היי אבא, אמא נפטרה אבל אל תדאג, אני כבר התגברתי", ניסיתי לחזק אותו, ואיך שסיימתי הוא פרץ בבכי. הוא התעשת מהר ואמר "בואו עם הפיג'מות, אני אקח אתכם לדירה שלי". וכך מצאנו את עצמנו אני ואחי מחכים עם מברשות שיניים שאבא יבוא לקחת אותנו לדירתו בתל אביב. אבא ואמא היו גרושים, אבל הם עדיין אהבו וכיבדו אחד את השניה.
אבא מספר שבזמנו, כשאמא עוד הייתה בבית החולים, היא אמרה לו שכשהיא תחלים, היא רוצה שהם יחזרו להיות יחד.
למה אני מספרת את כל זה? כי היום נפטר ראש המחלקה הדגול שלנו, אמיר קרניאל. הוא היה אדם טוב ואכפתי, מעורר יראת כבוד, והמשיך לעבוד עד יומו האחרון. הוא דאג לנו, התלמידים, וכשהמתרגל שלנו, שבדיוק העביר לנו שיעור, שמע על זה, הוא אסף את כל החפצים שלו ויצא מהכיתה. כל שאר השיעורים בוטלו. אמיר היה המנחה שלו.
אני לא הכרתי את אמיר, רק את שימעו ואת מה שמספרים עליו. הנחישות שלו, האומץ, התעוזה להמשיך לתפקד, האופטימיות... כל אלה הזכירו לי את אמא ואת מה שהמחלה הארורה הזאת יכולה לעשות. אני מעריכה את אמיר מאוד, ומקוה שהוא במקום יותר טוב עכשיו.
שינוח על משכבו בשלום, ויהי זכרו ברוך.
מורנייה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come