נזכרתי בשיר (המזעזע) של מאיה בוסקילה - אז הגשם יורד, כמו דמעות עצובות, זה עצוב וכבד עם אותן מחשבות, על אותה אהבה, שמזמן נגמרה, זה עצוב ונורא וכואב לי נורא....
טוב, ערסי לחלוטין, אבל יש משהו במילים. אם נצמצם את זה למשהו מכבד ונורמלי, אפשר להבין שהסתיו הגיע, וישנן אהבות ישנות שקצת מנענעות את הלב שלנו, שבגללן נבנה מחדש טלאי על טלאי, ולא כפי שהיה לפנים, כשהיה שלם וטהור כשל ילד בן 4 או 5.
אז היום ירד גשם. טענו שלא ירד הרבה באיזור המרכז, אבל איפה שאני הייתי הוא ירד כל כך חזק, שממש שמענו אותו למרות המזגן החזק והמוזיקה. איך שאושר שזה גשם, יצאתי להסתכל עליו דרך התקרה מזכוכית כמו ילדה קטנה. כל כך התרגשתי! בחיים שלי לא התרגשתי ככה מגשם, נראה לי. אנשים מסביבי הסתכלו, אבל לא היה לי אכפת. הדבר היחיד שמבאס שבאותו הזמן לא יכולתי לצאת החוצה ולקפץ לי בין הטיפות. אני רק מקווה שהוא ימשיך במגמה הזו ולא ינטוש, שהיבולים לא ייהרסו שוב, בלי עין הרע.
ובאווירת הסוד הזו, רציתי לספר שהתחלתי לצאת עם מישהו. כל פעם אני כותבת דברים כאלה בניסוח של ילדה קטנה, אבל כל פעם מחדש זה מלהיב אותי כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. רק שהפעם אני יותר חכמה. למדתי מהטעויות שלי ואני נכנסת לדברים עם העיניים פקוחות. אני מקווה לטוב. :)
אוהבת,
מורנייה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Mornie Is Come