זהו זה. אני סוגר חודש ראשון בפריז ונראה לי שזו הזדמנות מעולה לספר לכם שוב מה עובר עלי, או נכון יותר לומר מה עבר עלי מהרגע שעליתי על המטוס ועד שהגעתי בשעה טובה ומוצלחת לדירת ה- 17 מטר מרובע שלי בלב פריז.

בבוקר יום ראשון (לפני חודש) התעוררתי שוב בסלון ביתה של אחותי היקרה ובעלה(שישמור לי אותם האל) התארגנתי מהר, לבשתי את החולצה המכופתרת שגיהצתי מבעוד מועד ונפרדתי לשלום, האמת זה לא היה דרמתי כמו שחששתי שזה יהיה ובכלל הרגשתי כאילו אני נוסע לסופשבוע בבודרום והנה אני חזרה בארץ... סוג של הכחשה כדי לטשטש את חרדות הנטישה השונות שתוקפות אותי בכל מיני מצבים בחיים.

אבא חיכה לי בפתח הבית של אחותי, העמסנו את כמות החפצים המרבית שיכולתי לארוז ויצאנו לכיוון נמל התעופה. בדרך דיברנו בעיקר על שטויות, ככה אבא שלי מתנהג כשהוא מתרגש  ואני לעומתו פתאום הבנתי שאני עוזב את תל אביב וכנראה שבפעם הבאה שאשוב לראות אותה היא כבר לא תהיה הבית שלי. לא עבר יותר מדי זמן להרהורי נוסטלגיה ותוך מספר דקות מצאתי את עצמי עומד בתור לצ'ק אין, ממתין לכרטיס שיפתח לי דרך חדשה בחיים. אבא ליווה אותי עד כמה שניתן היה ללוות ובשלב הפרידה התחיל להזיל דמעות בטענה שאפילו לא קנה לי קפה, חייכתי אליו ואמרתי לו שלא ידאג כי למיטב זכרוני יש קפה בדיוטי פרי ונראה לי שאני אצליח להתגבר על המכשול הזה לעומת מה שמחכה לי בהמשך. הוא הלך לכיוון הרכב שלו ואני התאמצתי לא להביט אחורה. ידעתי שברגע שאתבונן בו הולך אני עלול לשחרר פרץ התרגשות בלתי רצוי ולא כדאי... כעבור חמש דקות התקשרתי לדבר איתו על כל מיני דברים מטופשים רק כדי לשמוע את הקול שלו. נרגעתי.

הטיסה היתה מאוד קלילה, האוכל, כמו תמיד, היה לטעמי ואפילו קיבלתי את מנת הלחם של דיתי (נוסעת מקסימה שהתחברה איתי במטוס ואני מצדי לא הפסקתי לחפור לה במשך ארבע שעות עד הנחיתה וקצת אחרי). בסופו של יום ארוך בשדה התעופה בצרפת שכלל כל מיני סידורים לא כאלה מעניינים עלינו (אני ושאר החברים שבאו איתי) למונית שלקחה אותנו לפריז. 

העייפות התחילה לחלחל בגופי וממש לפני שאני נרדם במונית של הנהג המרוקני נגלה לעיני מגדל אייפל ברוב תפארתו, כמו פולנייה טובה התלהבתי בהתחלה ומיד אח"כ חשבתי לעצמי שהוא ממש חלוד ולמה הם לא מצפים אותו בכסף או לפחות צובעים אותו... אח"כ הגענו למלון, פרקנו את עצמינו יחד עם המזוודות והלכנו לעשות טיול מסביב לבולבול הכי גדול באירופה. זה מוזר... בדרך כלל כשאני מגיע לכל מיני מקומות מעבר לים אני רץ מאתר אחד לשני כדי להספיק אבל במקרה הזה יש לי את כל הזמן שבעולם להביט באייפל, או בכל דבר אחר שיש בעיר הזו. איזה כיף חשבתי לעצמי וחזרתי למלון לישון. אני לא ממהר.

בבוקר שלמחרת התחיל למעשה השלב הראשון בתהליך הפיכתי לצרפתי: פתיחת חשבון בנק – איזה הזוי זה שמסניף בנק המזרחי בחולון עברתי לסניף עם שם צרפתי שעד עכשיו אני לא מצליח להגות אותו והוא ממוקם בשאנז אליזה.  פתיחת חשבון טלפון – מסתבר שחברות הסלולר בצרפת כמו בארץ גם הן סוג של נבלות( רק שפה הדילים באמת הרבה יותר שווים אבל הם עדיין ימצאו דרך לחרפן אותך והכל בצרפתית) והנורא מכל – חיפוש דירה... אוי אלוהים זה היה קשה.

הייתי בטוח שבפריז לא תהיה לי בעיה למצוא דירה, אחרי הכל מהעבודה נותנים החזר חלקי בתשלום עבור תיווך, ובטח יש פה מלא דירות... מסתבר שבפריז המצב נורא עוד יותר מתל אביב וגם כאשר אתה מגיע לסוכנות תיווך אתה בר מזל אם בכלל יש להם משהו להראות לך, ברוב המקרים אלו דירות בגודל תא אסירים בכלא הטורקי בעלות חדר בהילטון מלכת שבא. ככה במשך שבועיים ימים, מבוקר ועד ערב, השכמתי קום ויצאתי לדרכי במטרו מרובע אחד לרובע אחר, מעונב להפליא כביום חתונתי. מזיע, עייף, אבל חדור מטרה כמו דוגמנית מסלול בתחילת דרכה.

ראיתי עשרות דירות, רציתי אולי שתיים מהן וברגע שניסיתי להתקדם ולסגור דירה תמיד היה את מכשול השפה ו/או את מכשול הערבות (או בשמו הצרפתי – הגאראנט) כולם רוצים פה ערבים שיחתמו לך שאם חלילה וחס יקרה משהו אז יהיה את מי לעשוק... בסופו של דבר זה קרה, לפני שבועיים, מצאתי לי את דירת הסטודיו החמימה שלי בלב העיר, אי שם בקומה הרביעית (ללא מעלית אבל עם פרקט, פלזמה, מכונת קפה ומראות מסביב למיטה). כמעט שפספסתי גם את הדירה הזו אך תודה לרותי הגראנט שלי, בלעדייך הסיכויי שהייתי גר בקופסת קרטון היה מאוד גבוה, שלא לומר ממשי.

פריז מאוד נעימה לי וכשאני הולך ברחובות אני מרגיש כאילו חייתי פה כל הזמן ורק עכשיו אני שם לב לזה, במהלך היום גם אני כמו כל הפריזאים מתנייד ברכבת התחתית כמו עכברוש בין עכברושים מתחת לאדמה, פתאום חליפה ועניבה הם לא בגד לאירוע שבת חתן אלא משהו שלובשים כשיוצאים מהבית וזה נחמד עד שמתחילים להרגיש את הזיעה ניגרת בגב, אני יודע שזה לא הכי גברי שיש אבל מסתמן כי הרכישה הקרובה שלי תהיה מניפה, מקסימום יחשבו שאני חנה לסלאו, מה לעשות גם לי יש גלי חום.

את ערב שבת הראשון שלי בפריז ביליתי בחברת משפחתו של עמנואל, חבר צרפתי שפגשתי אי שם בארץ הקודש הנחמדה שלנו לפני מספר שנים, מי היה מאמין שאני אהיה זה שיקדש את היין ואתפלל על אדמת הניכר "ויכולו השמיים וכל צבאם..." התרגשתי, המשפחה של עמנואל מקסימה וגם אני הקסמתי אותם, בינינו, אף פעם לא היתה לי בעיה להקסים נשים בגיל מבוגרות... אח"כ עלינו על הקטנוע וקיבלתי הסבר מפורט על כל אתר ואטרקציה בעיר האורות, לא שזה עזר, אני עדיין לא מצליח להבין מה המרחק משער הנצחון לבסטיל וכנראה שיקח עוד כמה שבועות עד שאפרד מהמפות והאפליקציות השונות שמרוקנות לי את הסוללה.

אין לי געגועים לארץ, אין לי געגועים למשפחה , אין לי געגועים לחברים, בינתיים. אני נמצא כרגע בשלב שלא משאיר לי יותר מדי זמן ומקום להתגעגע, תמיד יש משהו שאני עדיין חייב לסדר, אם זה מכון כושר, אינטרנט, כבלים, צרפתית, אהבה או כל דבר אחר שיגרום לי להרגיש בבית. יש רגעים ביממה שאני עוצר וחושב על  המשפחה שלי, מנסה לדמיין את השכונה שלי בכרם התימנים, חושב אם ברגעים אלה שאני יושב בקומה הרביעית בדירתי הצנועה במארה מנש, החתול היקר שלי יזכור מי אני, חושב על החברים ותוהה אם הם עדיין במרוץ להשיג את התפקיד הנכסף. לפני שלושה ימים הסתובבתי ליד הבית ופתאום ראיתי איזה תיאטרון קטן, עצרתי וניסיתי לראות אם אני מצליח לזהות את המחזות שמעלים שם ותהיתי מה יעלה בגורלי ומתי אני אצליח לדבר מספיק טוב צרפתית כדי לדפוק על דלתו של מנהל התיאטרון ו לבקש אודישן. אני מניח שהקארמה החיובית שעוטפת אותי כאן תמשיך ותיקח אותי הלאה לאן שאני אמור להגיע, אחרי הכל, מה הסיכוי שדווקא השכנה שלי (מארין) תהיה עוזרת במאי? הגורל שולח לי סימנים ואני ממשיך קדימה. אי אפשר לדעת מה מחכה, עברתי כ"כ הרבה דברים בחודש אחד, עוד לא גיליתי כלום ואני בטוח שהכל עוד יתגלה. סבלנות.