בעוד עשרה ימים אני מציין ארבעה חודשים של שהייה בפריז. ארבעה חודשים בלי לראות את אבא, ארבעה חודשים בלי לבקר את אחים שלי, ארבעה חודשים בלי מנש -  החתול שלי שהוא בכלל נמר.

באמת שהכול טוב, יש לי עבודה, אמנם אין מחיאות כפיים בסוף המשמרת וגם לא השתחוויה אבל גם אין ציפייה לאודישן שלא בא למרות שהחלום תוקף אותי בכל פעם שאני עובר ליד תיאטרון או שומע שיר מרגש. אני מתכנן ללמוד ואני מתכן להעשיר את עצמי  בהמון תחומים אבל בינתיים אני מבלה המון שעות עם הגיטרה, אוגר מילים בצרפתית ומנסה להבין איך מוצאים בן זוג בעיר עם כ"כ הרבה הומואים רווקים ויפים.

האמת שהיו לא מעט דייטים... אבל מסתבר שההומו הצרפתי הממוצע מתנהל בזמן שלא ברור לי, ככה היה עם אחד שיצאתי איתו לדייט וכעבור חודש נזכר לדרוש בשלומי... זו באמת היתה הפתעה, היה גם אחד ששלח את החברה שלו לשאול אם אני מעוניין, החלפנו מספרי טלפון ומאז לא שמעתי ממנו... בעצם כן שמעתי, שבועיים מיום ההיכרות שלנו קיבלתי, בשעה אחת בלילה, הודעת טקסט בנוסח הבא: "היי מצטער שלא חזרתי אליך, אבא שלי חולה, אני בסכסוך עם חברים שלי ואין לי עבודה" למחרת ראיתי אותו יושב בבר עם חברים, בתור אחד שאמא שלו הייתה חולה שנה שלמה סימני הדאגה לא ניכרו בפניו ,יתרה מזו, גם ביום שלאחר מכן מצאתי אותו מפזז על רחבת הריקודים... "שיהיה בהצלחה" , עניתי.

גם עכשיו יש אחד שמשגע אותי, ולצערי בשלב הזה אני לא יכול להרחיב. רק להשתגע.

"אפילו בסוף העולם, לא תוכל לברוח מעצמך"  שרה לה נינט פעם אחת באיזה סרט...  והיום, ארבעה חודשים אחרי שברחתי לסוף העולם אני יכול להסכים עם כל מילה,  אני לא יכול לברוח מהחלום שלי, אני לא יכול לברוח מהשורשים שלי, אני לא יכול לברוח מהעבר שלי ואני לא יכול לברוח מדפוסי ההתנהגות שלי, מהטובים ומהרעים.

אחרי שבוע מלא תהפוכות נפש, אני מוצא את עצמי עומד בחלון, מדליק סיגריה ובוהה בעננים הגדולים שמול עיני ותוהה. שוב תוהה. תוהה מה אני עושה לא נכון ולמה אני לא יכול לשחק את המשחק שכולם משחקים, למה אני חייב להיות כנה, למה אני חייב לענות, למה אני לא מנהל שמונה מערכות יחסים עם שמונה גברים שונים ולמה אני תמיד מפסיד את הדבר האמיתי בדיוק באותו שלב, לא משנה אם זה צרפתי, ישראלי, גרמני או סתם אחד ממדינת אוייב שאין לי כוח להגיד לו שאני ישראלי כדי שלא יצופו להם דגלי הכיבוש ושאר הפתעות.

הסבלנות היא האויב הכי גדול שלי, אין לי סבלנות, אף פעם לא הייתה לי ותמיד כל מה שרציתי היה חייב להופיע באותה השנייה, אם היה אפשר, אפילו קודם. הייתי ילד כזה, גדלתי להיות נער כזה וגם היום, כשאני אמור להיות גבר אני עדיין חסר סבלנות, עדיין רוצה הכל כאן ועכשיו , בלי לחכות יותר מדי, בלי לחכות בכלל.

כשאני מפשפש בזיכרונות הילדות שלי אני נזכר איך שיגעתי את אמא שלי כשהייתי ילד, אני זוכר פעם אחת שרציתי רולרבליידס, במשך יומיים כל מילה שנייה שלי הייתה רולרבליידס, עד שביום השלישי חזרתי הביתה מבית הספר , עמדתי במעבר חציה שמול ביתי, וראיתי בחלון את אמא שלי, לבושה טיפ טופ ובידה מפתחות הפיאט 127 האדומה ותיק העור שלה, היא חייכה אלי ואני ידעתי שבעוד שעה מעכשיו יש לי רולרבליידס. גם היא.     

איזו אמא הייתה לי.

אבל מה לעשות שדברים שאתה יכול לדרוש מאמא אתה לא יכול לדרוש מאף אחד, ובכלל, השנים לימדו אותי שאני יכול להשיג את הרכב הכי מפואר אם אני אעבוד קשה, אני יכול לקנות את הבית הכי גדול ברובע הכי יקר אם אני אתמקד בעשייה של מזומנים אבל יש דבר אחד שהעולם הקפיטליסטי עדיין לא הצליח לקנות. אהבה. אני לא יכול לקנות את הלב של הבחור שאני רוצה, אני לא יכול לעשות מנוי למבט שלו ואני לא יכול להכריח אותו לחזור אלי אפילו שהוא אמר שהוא כבר חוזר... ופה השיעור שלי מתחיל, כאן אני נמצא עם עצמי, ויש לי שתי ברירות, לסבול או לשחרר...

זה הרבה יותר קשה לשחרר כשאתה בעיר זרה, לסבול הכי קל, בגלל זה אני רץ.  הפעילות הפיזית המטופשת הזו משילה מעלי את הכרס שכמעט והשתלטה לי על הבטן מרוב מקרונים וקרפים צרפתיים ויחד עם זאת מפרקת לי את הנפש ומחזירה אותי למצב מאוזן, הנשימה חוזרת להיות סדירה והזיעה מנקה ממני את כל התסכול שנאגר גם אם זה היה מוצדק.

אני מקווה שהשיעור הזה יסתיים בקרוב ואני יודע שגם אם זה קשה זו עוד סיבה שבגללה עליתי על המטוס לפריז. רציתי להתבגר, וכאן, ארבע שעות טיסה מתל אביב, הפתרון היחידי לכל בעיה מעבר לעובדה שיש תמיד את האשראי של אבא הוא תהליך ההתבגרות שאני עובר פה, כמו שנאמר... שיהיה בהצלחה.