השמיים שזרחו עלי בחודשים האחרונים בעיר האורות הפכו לאפורים, עננים מלאים בדמעות הציפו את עיני והבדידות תקפה אותי כמו שהרבה זמן לא ידעתי. באמת שרציתי למלא את הפרק הרביעי שלי בתיאורים מאושרים אודות הזוגיות המתפתחת ביני לבין ההוא שגרם לי להרגיש, אבל הזיכרונות המתוקים הפכו למרים, המשפטים שנאמרו באוזני נעלמו באותה מהירות  שבאו והכאב הפך למרכז חיי.

עכשיו אני חזק יותר ולכן אני כותב, עכשיו אני יכול לספר לכם שהחלום שלי שהחל לרקום עור וגידים מת. הוא מת כי לא שיחקתי משחק, הוא מת כי הייתי יותר מדי ברור, הוא מת כי כנראה הוא לא היה אמור להיות שם מלכתחילה. אני תמיד אומר שהחיים הם רכבת עם תחנות, כנראה שירדתי בתחנה הלא נכונה ועכשיו חזרתי לרציף כדי להמתין לעוד אחת שתבוא ותיקח אותי ליעד הסופי, ליעד שהגורל זימן לי.

את החלל הריק שנפער בחיי אני מנסה למלא כדי לשכוח. לא רוצה לזכור זיכרונות טובים ולא רוצה לזכור את אלו המרים. רוצה לשכוח את הקול שלו, את המראה שלו את הקיום שלו.  עד עכשיו לא היה לי אומץ להגיד את זה בקול רם, עד עכשיו הייתה בי ציפייה שהוא יעמוד מתחת לבית שלי ויצעק בצרפתית שאני לא אבין (או אולי כן) אני אוהב אותך, אני מצטער, אני אוהב... אבל כנראה שצפיתי ביותר מדי סרטים אמריקאים...האמת היא שהוא לא יבוא, לא יצעק וכנראה שגם לא ירגיש.  

כל נסיונות הניתוח, כל המחשבות, כל הפנטזיות נעלמו מחיי בימים האלה, אני מרגיש איך מיכל ההגיון ממלא שוב את הגוף שלי ונותן לרגש לחלוף. אני יודע היום שעשיתי הכל כדי שהדבר שהיה לא יגמר, כשאני יושב בקומה הרביעית, בדירתי הצנועה ואני מתבונן איך הטיפות נושקות לאדמה, אני מבין שלפעמים צריך להרפות. זה זמן להרפות, ניסיתי, דיברתי, כתבתי, סימסתי, הלכתי, חזרתי, עשיתי הכל כדי לא לאבד את מה שהיה. עכשיו זה הזמן לנוח... זרעתי את כל זרעי האהבה שלי באדמת חייו, אצלי האדמה עבדה קצת יותר מהר והפריחה פרחה בין לילה. אצלו,  אני מבין היום, ניסיתי לזרוע זרעים באדמת מדבר... מי יודע, אולי הזמן עוד יוכיח אחרת...

השגרה החדשה שלי מלווה בניסיונות להפסיק לחשוב, באימוני כושר מרובים ושלוש פעמים בשבוע לימודי צרפתית עם סילבי, המורה הפרטית שלי שלפעמים אני מרגיש שהיא כמו הפסיכולוגית שלי, בפעם האחרונה שהייתי אצלה לא רציתי ללכת... יש שם ריח של בית, עם מטבח מאובזר, סלון עם שטיח ותמונות של ילדים. אני חושב שגם סילבי מאושרת בהיכרות שלנו, היא מלמדת אותי שירים בצרפתית, מספרת לי איפה כדאי לי ללמוד בלט ומוזגת לי כוס מים קרים אחרי שאני מדבר מלא בצרפתית עילגת שמשתפרת מפעם לפעם.

החברים שלי מנסים להקיף אותי, לא תמיד אני נותן להם, לפעמים אני תוהה אם הם נעלבים או כועסים, אבל בימים כאלה אני מכיר הכי טוב את עצמי, ואני יודע שאם אני רוצה לשבת עם עצמי אז אני צריך את זה, וזה מה שאני עושה, קפה, עוד סיגריה, קפה ועוד סיגריה... שקט.

מדי פעם אני מקבל תמונה של האחיין החדש שלי, ומתבונן בו, הוא היצור היחידי בתקופה הזו שגורם לי לחייך ואני מחכה לראות אותו בשבוע הבא. כשאני מסתובב בפריז אני מדמיין איך אני לוקח אותו איתי לגינה שליד הבית, קונה לו גלידה ומלא הפתעות, מלמד אותו צרפתית ומנשק אותו עד שהוא לוקח לבד מונית לשדה רק כדי להפסיק לסבול מדוד אבי.

אז כן, אני נשבר, אני מקווה, אני מתחזק... אני מתבגר. למרות הכל אני כאן, הרי זה מה שרציתי.