מרגישה חסרת מילים. מרגישה נושמת. לא חיה. השנייה האחרונה שהרגשתי חיה הייתה בהופעה של גידי גוב. וגם זה לא היה אמיתי. כי הייתה מולי מצלמה. זיוף של רגע. של שיר, של צליל. אני נוסעת לאט .. לאט לאט. למרות שאני לא אוהבת את זה. אני אוהבת מהר. לא למצות דברים וכבר לעבור לדבר הבא. ובגלל זה כל כך קשה לי בדחיית סיפוקים.

אני מרגישה נורא מבולבלת. אני מחוץ לבית כל היום. אני מבזבזת כסף וזמן. אבל לא כיף לי. אני חולמת חלומות שכבר חלמתי. אני עושה דברים שכבר עשיתי. ואני נוסעת לאט .. כמה חם בבית. בבית שלו. אצלו בחדר חם. לא חם כאן בלעדיו. וזה מרגיש לי בסדר שלא חם כאן בלעדיו. החלטתי שיש דברים שאי אפשר לפתור. הקנאה שלי זה עניין שלי. תמיד יהיו לו ידידות שהוא יגיד להן שהוא אוהב אותן. אבל הוא איתי. והוא מתקשר כל ערב אליי. והוא פותח את הטלפון ואני  הדבר ראשון שהוא רוצה לדבר איתו. באמת באמת. ולא ידעתי שזה ככה. ואני בכלל מתגייסת עוד שבוע. איפה אני ואיפה צבא? כנראה במרחק נגיעה. אמא של שי נפלה. בתאילנד. אימא של שי, שדיברתי איתה לפני שבוע על זה שעמרי עכשיו בגולני והוא פאקינג עבר גיבוש. האישה הכי נחמדה שהכרתי. האמא הכי טובה. והיא פשוט מאושפזת באיזה בית חולים אפרורי וחסר אמצעים בתאילנד. נפילה קשה. פציעה קשה. מה עושים עכשיו? הולכים להתפלל בבית חב"ד. הולכים נגד כל מה שאני מאמינה בו, ועם כל מה שהיא מאמינה בו. בשבילה. בבקשה שאני אקרא את מה שכתבתי עוד חצי שנה ואני אצחק, ולא אבכה.

אני מרגישה מתה מבפנים. חסרת מעש. למרות שמבחוץ אני כל היום בחוץ. מבפנים משהו לא יושב במקום. המערכת שלי לא תקינה. יש שם איזה חלק שזז מהמקום כי לא טיפחתי אותה מספיק. אני חושבת שאני הולכת לעשות קצת עבודה ולכלכך קצת את הידיים כדי לנסות להבין מה קורה אצלי בלב. מקווה שתימצא תשובה.

אני לא מאמינה שפיספסתי אותך בשעה ! אוף. הכל מייאש פה. אני מרגישה שאני מתפרקת. פשוט ככה. הצעתי לנדב שאני אדבר קצת עם אחותו על הניסיון שלה להתאבד. החלטתי שאולי בנאדם שעבר את זה, שהיה לו את הרצון הזה ואת הדרייב הזה יוכל לדבר איתה .. ואולי להוציא ממנה משהו. ואולי להכניס בה טיפה אופטימיות. טיפה רצון לחיות. ואתמול, כשסיפרתי לנדב על הניסיון שלי .. הוא היה בשוק. זה החזיר אותי 5 שנים אחורה. ולא הצלחתי להירדם. זה סיפור שאני מספרת בחצי חיוך כי זו ההתמודדות שלי איתו. היום ראיתי סרט על שירי ארצי, הבת של שלמה ארצי. על זה שהיא למדה בתלמה ילין והיא רצתה להיות שחקנית והיא מרגישה מבוזבזת. היא לא הצליחה בעולם הזה כי היא פחדנית מידי. ישבתי אתמול עם חבר טוב של אבא, רק אני והוא לשיחה. הוא לקח אותי לבר ליד הים ואז הלכנו לאכול סושי. הוא נשוי וזה .. כן? לא בקטע רומנטי. יותר בקטע אבהי לחלוטין. כי זה נגיד משהו שאין לי עם אבא שלי. זה משהו ששני ההורים שלי לא הצליחו לעשות איתי. לפתוח אותי. להכיר אותי. שניהם לא עושים את זה. ולא מתאמצים אפילו לעשות. יש קצת הרגשה שהם וויתרו עליי. על להכיר אותי. וזה עצוב לי. במיוחד שאני כל כך צריכה מישהו לידי לפעמים, במיוחד עכשיו. ומה אני עושה פה בלעדייך? מה שווה הרצליה בלעדייך? אני כבר בוכה פה מול המחשב. בוכה דמעות כבדות של געגוע. אלייך. אל השגרה שלי אל השפיות שלי. מתגעגעת בלי סוף.