אני הולכת לי ברחוב מביתה של החברה שלי שגרה בתחילת הישובאל הבית שלי , שנמצא דיי בסוף . צריך לעבור דרך ארוכה עם המון סיכויים לראות אנשים . יותר נכון ...
עם המון סיכויים שאנשים יראו אותי ..
ומתפללת , מתפללת לאלוהים כלכך חזק בתוך הלב שרק לא יעבור מישהו שאני מכירה .
וכן עוברים , מלא עוברים . אנשים במכוניות ילדים קטנים ,אגב, אפילו מהילדים הייתי מובכת ..
לא רוצה שייראו מה קרה לי , לא רוצה שייראו איך השמנתי וכמה הפנים שלי שומניות והשיער לא מסודר
והחולצה כלכך רחבה והגינס כלכך צמוד שממש אפשר לראות את כל השומן הזה רועד בירכיים שלי כשאני הולכת
ואני מזיעה , כי כל שכבות השומן האלה מחממות אותי ... אפילו בלילה שיחסית נעים .
אז החלטתי . החלטתי לעשות עם זה משהו .
אני מרגישה עכשיו ממש כמו אז , לפני 3 חודשים שהייתה לי מוטיבציה כזאתי , להרזות . ובמשך חודש שלם
שמרתי וירדתי 3 קילו .
אז אולי הפעם ... זה יחזיק חודש וחצי ? אולי אפילו חודשיים ?
למי אכפת . העיקר שזה יחזיק .
אבל התחושה הזאתי מציפה אותי באושר . כי אני מרגישה שאני יכולה !
להוכיח להם . לכם . לכולם . לאמא שלי בעיקר .
שאני יותר יפה ממנה יותר חזקה ממנה , ובקרוב יותר רזה ממנה !
שבמקום להרגיש כלכך טוב עם עצמה שהיא כבר בת 43 ועדיין נראית יותר טוב מהבת שלה ...
תנו לי לצטט לכם משפט של איזה הומו מבוגר שפגשנו בגלריית "אגוזי" לחפצי אומנות ותכשיטים עתיקים :
ווואוו , אמא שלך בטח הייתה דוגמנית , אל תדאגי חמודה עוד מעט יהיו לה קמטים "
אני עוד אגרום להם לראות כמה היא זקנה ומכוערת לעומתי .
זה יהיה תהליך ארוך ומיוזע . עם המון ספורט . אבל בסוף זה ישתלם . אני בטוחה .