החיים לוקחים אותי למטה.

לחזור לכתוב פה מחזיר אותי קצת אחורה, לא יותר מדי, אבל לתקופה שכבר עברתי.

לא תקופת התיכון.. אני לא הייתי בתיכון אני הייתי במחלקות סגורות.

אז היה תמיד קטע כזה במחלקות נוער של תחרות. 

מי הכי רזה ומסכנה ותזכה בתואר - מלכתאנורקסיות- ?

אני מצליחה לחוש את זה פה ולהרגיש את הרצון של כולן למסכנות.

אבל זאת לא מסכנות, שום רצון לעורר רחמים.

רק קצת תשומת לב.

מעניין אותי, אם אצל הבוגרות זה גם ככה?

אני בתחרות, עם עצמי ועם הסביבה.

על כל קילו שאחרת מורידה אני חייבת שנייים.

חייבת להיות קיצונית.

חייבת להיות הכי.

אבל פחות.

אני מתחילה להרגיש שזה משתלט עוד יותר

החברים קצת מתרחקים, או שאולי זו אני?

כי כבר אף אחד לא מבין אותי?

יותר כיף להיות בבית ולבכות?

כמה כיף לגור לבד. אין מי ששם לב לדיכאון

אני יכולה לתת לו להשתלט עליי ולעטוף אותי. כמו שאני אוהבת.

שיחת טלפון אחת. אין שם תשובה? 

תשתלט עליי עכשיו! דמעות רדו מייד!

סחרחורות היכון צא.

תיחנקי.

הכל שחור.

תשכבי. על המיטה, אבל עם הראש בתוך המיטה.

לא על הכרית. הכרית נוחה מדי בשבילך.

תהיי ישרה על הבטן. תחושי בכאב, תחושי בגופך.

תזכרי בכל רגע מאז ומעולם.

תדעי תמיד תמיד... שאין לך אף אחד בעולם.

את לא יכולה לסמוך על אף אחד. אפילו לא על עצמך.

בעצם, רק על המחלה. הפרעה. 

תתאבדי.

אבל קודם תקיאי כן?