|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כתיבה היא כמו לחם +שיר:ארומה של מים
בחודש האחרון עברתי תהליך שבעקבותיו התחלתי להעריך את עצמי על פי המראה החיצוני בלבד. כאילו הפנימיות לא קיימת. התמקדתי בקשרים החברתיים השטחיים, ולא דיברתי בכלל עם האנשים שמכירים אותי טוב ומעריכים אותי בעיקר לפי הפנימיות. זה גרם לי בעיקר תסכול. הפסקתי גם לכתוב לעצמי. חיפשתי אנשים לדבר איתם, להעביר איתם ימים. רק שכל הזמן יהיה מישהו לדבר איתו... התלות הזאת לא עשתה לי טוב. בכל פעם שלא ענו לי, או שלא ענו לי בצורה מספקת לפי דעתי, הרגשתי שאני עומדת באוויר.
וממתי -אני- תלויה בצורה כזאת באנשים?
מאז שהפסקתי לכתוב נכנסו לי מחשבות מטומטמות לראש. מחשבות נואשות, מחשבות טיפש-עשרה. עד שאדם יקר, שלא ראיתי שבועיים הכניס לי היגיון לראש. הוא לא היה מודע לבלאגן שהתרחש לי במוח. הוא פשוט היה הוא, והתייחס לפנימיות שלי בזמן שהייתי איתו. העריך אותי על הדברים שפיקפקתי בקיומם בי. וזה לא עניין של עזרה חברית, זה פשוט מי שהוא. אני צריכה יותר אנשים כאלה סביבי. הוא לא יודע כמה אני אוהבת אותו! הוא לא יודע! (אף עפ"י שאני אומרת לו את זה בכל פעם שאני מתראה איתו.)
התחלתי לכתוב שוב לעצמי בסוף כל יום. בהמשך גם במהלך היום, בכל פעם שיש לי משהו להגיד או לציין. כנראה שזה ממלא לי איזה צורך הכרחי. ניתקתי קשר עם כולם, חוץ מהאנשים הממשיים, שנמצאים לידי. חזרתי למצב התבוננות פנימית. הבחנתי שאף יום לא באמת משעמם או מבוזבז, היה לי הרבה לכתוב. אמנם לא אכלתי אוכל טוב והייתי על סף שביזות, ובכל לא יכולתי להרדם עד השעות המאוחרות אחרי שסיימתי לכתוב את כל שעליי. זה עוזר לי להיות אדם פחות מתוסבך, ויותר הגיוני. להחליט את ההחלטות הנכונות, ולהתעמק במה שחשוב לי באמת. חשבתי שיש תחומים שבהם אני לא יודעת להבדיל בין השגוי והנכון, הטוב והרע, כי הצלקות הנפשיות לא מאפשרות לי. אבל אני כן יודעת. בני האדם באמת ניחנו ביכולת להבדיל בין הטוב לרע.
לפעמים מרוב העייפות לא היה לי כוח לעשות דבר מלבד לשכב במיטה בחוסר מעש. אפילו לא להתעסק בטלפון. הרגשתי כל כך רע וכל כך ריקה. לא רגועה. רציתי להרדם, אבל לא רציתי. לא מצאתי את השלווה לשם כך. למרות שלא היה לי כוח, קמתי וחיפשתי משהו לעשות. כי זה נורא לשכב בשקט במיטה בלי כוח לזוז, להיות כלואה, כשאין משהו נחמד לחשוב עליו.
כשהתחלתי לחזור לעצמי מצאתי. ריח הרשת הישנה של החלון, משב הרוח של העונה העלו לי מיד זכרונות. זאת הייתה דלת הכניסה לגלריה שלמה של זכרונות שמשאירים אותי בחיים בשלום. היכל נחמד לשהות בו בזמן שהעולם בשלו. מכל הזכרונות, אחד החזקים היה סריה של זיכרונות מלפני חמש שנים. זכרונות ממנו, שמבחינה הגיונים אמורים להיות כבר מאוסים מרוב שהתנגנו. אבל הם לא, כי זכרונות הם מעבר לתמונה. הם ריח, קול, תחושה והרגשה, מקום נצחי לשהות בו. קלף שאפשר לשלוף כשרוצים להתנתק. אין להם קשר לאופן שזה הסתיים במציאות. אני חוזרת אליו שוב ושוב במחשבות, לדמות שהוא היה בשבילי. במציאות, כמעט הרפיתי את הקשר ממנו לגמרי. כי זה כבר לא קשור אליו, אלא בעיקר אליי. זה שלי ורק שלי.
תופעת לוואי של זכרונות טובים: געגוע לזמנים שלא יחזרו. זה תלוי בזמן, וברמת הסף של האדם.
_____________________________________________
ארומה של מים\ מילים: Stranger in a City
מִבַּקְבּוּק יַיִן אָדֹם הַלַּיְלָה אֶשְׁתֶּה,
לְחַיֵּי הַשִּׁירִים.
לְחָיֵי הַמִּלִּים- שֶׁלְּךָ חִבַּרְתִּי.
זִכרוֹנוֹת רְחוֹקִים,
וַאֲנַחְנוּ חַיִּים
בְּמֶרְחָק נְסִיעָה שֶׁלֹּא תִּתָּכֵן.
לֹא אֶשְׁגֶה עוֹד לִטְעוֹת,
כְּשֶׁאַמְשִׁיךְ לֶאֱחֹז
בְּמִרְמָת הָעֵינַיִם.
הַלֵּב רָעַב,
וְהִתְבַּדָה.
אֵינִי יוֹדַעַת מִי אַתָּה.
הַלַּיְלָה אֶשְׁתֶּה, מִבַּקְבּוּק שֶׁל יַיִן.
לֹא אֶחְשֹּׁב פַּעֲמַיִם,
אֶשְׁתֶּה וְאֶשְׁתֶּה.
לְחַיֵּי הַזְּרִיחָה! לְחַיֵּי אֱלֹהִים!
לְחָיֵי שׁעוֹת בֵּין הָעַרְבַּיִּם- בְּחַיַּי,
אֵין לִי גְרוּשׁ לְשֶׁכַּר וּבְיָדַי רַק זְכוּכִית.
מִדֵּי שָׁנָה אַמְשִׁיךְ פְּרָחִים לִשְׁלֹחַ.
בַּיּוֹם שֶׁאַפְסִיק תֵּדַע ש-
מַיִם רַבִּים כְּבָר זָרְמוּ בְּגָרוֹן.
אַהֲבָה צְעִירָה, לֶהָבָה שֶׁדּוֹעֶכֶת,
אֶשְׁתֶּה לְמוֹתָהּ,
וְאֶשְׁתֶּה לְחָיַיִם.
_____________________________________________
|
נכתב על ידי
,
15/5/2013 01:42
בקטגוריות אהבה, אנשים, בדידות, בני אדם, גיל ההתבגרות, התמכרות, חברים, חוסר מעש, חיים, חשבון נפש, יופי, יחסים, ייאוש, יצירה, כתיבה, לבד, לחשוב, לילה, עייפות, פייסבוק, פלאפון, ריקנות, שינוי, שיר, שירה, שירה מודרנית
הצג תגובות
הוסף תגובה
הוסף הפניה
קישור ישיר
שתף
המלץ
הצע ציטוט
תגובה אחרונה של indianaD14 ב-19/5/2013 01:40
|
מתנת הקידמה
עוד מעט יום הולדת, ומזמן כבר הפסקתי להתלהב מימי ההולדת שלי. אין כבר את תחושת החג שנהגה לאפוף אותם בעבר, אולי כי המשפחה כבר מפוזרת במיליון מקומות ועיסוקים שונים. גם כמה כבר אפשר כל שנה להקדיש את מלוא תשומת לב לאדם אחד מסויים? איבדתי את הציפייה למתנות, כי היא מביאה לאכזבה. לא כולם מקדישים את המינימום מזמנם כדי לכתוב לפחות ברכה, או לקנות משהו בכמה שקלים.
תמיד תהיתי למה המנהג הזה התחיל בקרב האנשים- לזכור תאריכי לידה ואז לחגוג בכל פעם שמתווספת שנה. חשבתי שזה די מזוייף להיזכר פתאום במישהו רק כי זה יום ההולדת שלו. כמובן שדעתי השתנתה מאז. ימי הולדת הם דבר נפלא וחיובי בסך הכל. הם מזכירים לנו להיות אופטימיים, שמחים, לחגוג את החיים ולא להתמרמר עליהם. וגם עניין באותנתיות לגבי ימי ההולדת נפתר- זה לאו דווקא מזוייף, זהו יום מרוכז שבו האנשים הסובבים אותך מביעים את הערכתם או אהבתם אליך. בשאר הימים הם גם יכולים כמובן, אבל היום הזה מעניק סיבה והצדקה. אני למדתי שהאנשים שאני חשובה באמת, לא דרושה סיבה כדי להביע זאת.
קיבלתי מהמשפחה כמתנת יום הולדת מוקדמת סמארטפון. כמה שנים אחורה הייתי שמחה מאוד לקבל
מתנה כזאת. כשהייתי ילדה בת 8 כבר חלמתי על מכשיר קטן, נייד שאוכל לקחת למקום מבודד ולצפות בסרטים למשל. זה היה לפני שמישהו מהסובבים אותי אפילו שמע על דבר כזה. היום הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מהיר מתמיד, והקצב רק עולה. ההתפתחות ניזונה מהדימיון האנושי. והנה, הגיע לידי מכשיר משוכלל. כשקיבלתי אותו לא ממש התלהבתי, אבל גם לא החמצתי פנים והראיתי שאני מעריכה את זה.
בימים הראשונים הוא היה נח בסביבתי בבית, והייתי מעיפה אליו מבטי ניכור מדי פעם. השתמשתי בו רק למטרת שיחות יוצאות ונכנסות או הודעות, ושיחקתי במשחק היחיד שהיה לי כדי להעביר זמן כשהייתי צריכה להמתין למשהו כמו בטלפון הישן. בשלב מאוחר יותר כשכבר הגעתי לרמות קשות במשחק שלא הצלחתי לעבור הורדתי עוד משחקים ואפליקציות ששמעתי עליהם המלצות וזה פתח נתיב חדש של תקשורת ויעילות. כיום הפנים שלי קבורות בנייד בכל רגע פנוי. רשתות חברתיות, אקטואליה, סרטים, מעקב אכילה, ודברים רבים נוספים. בחיי שהשתדלתי לא להתמכר למסכים, ובזתי לתופעה בגלל שרבים וטובים נפלו בזה, אבל זה חזק ממני.
למרות שאחוזי הזומבים-בוהי-מסך עלו, יש לכל מטבע שני צדדים, ואני תמיד מנסה למצוא את שניהם. הצד הטוב הוא שאנשים לא באמת מנותקים כפי שהם נראים, להפך. האינטרנט לא בדיוק מדכא את המיומנות והצרכים החברתיים. עובדה שיש רשתות חברתיות, ותכל'ס הרבה אנשים מבלים בהן זמן לא מבוטל. בעולם האינטרנט, שלא כמו בעולם המציאות יש גישה לכמות רחבה יותר של אנשים באופן כללי בכל זמן של היום, גישה לדעות מגוונות ולמידע נרחב בשלל נושאים. אפשר לתקשר ולנהל דיונים בצורה יעלה מאוד, שעיקרה מילים. אני עדיין חושבת שמוטב לחיות את החיים מיום ליום, בעולם המציאות, אך מתקשה בזה כשיש לי אפשרות אחרת. כל הרגעים המשעממים, כל הרגעים שבהם נראה כי אין דבר טוב באופק, כל הרגעים שתוכנות יכולות לייעל בהם את החיים, וכל רגעי הצלילות כשצפים קשיים פנימיים ויוצרים רגעים של כאב. הפיתרון הקל הוא להשתמש בפיתרון הקל, שברוב הפעמים הוא הסחת דעת מצויינת.
ליום ההולדת ההולך ומתממש שלי, אני מאחלת לעצמי לדעת להניח את המכשיר הסלולרי כשאין צורך ממשי בו, ולחיות את החיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
