מקום קטן בשבילי

ושוב אני מרגישה כמו בגיל 14 .

כותבת פה כנואשת לתשומת לב, למישהו שיקשיב לי.

וניסיתי את הקטע של אנשים, ונחשפתי ונפגעתי.

וכל פעם מחדש אנשים גורמים לי לחשוב שבהתייחסות שונה לסוגיה אני אשיג ריאקציה שונה.

וזה פשוט לא נכון.

נמאס לי שלא מאמינים בי.

כל פעם מחדש גורמים לי להרגיש כמו אפס.

ואני מלאה בהישגים ומוערכת ונאהבת ועדיין אני אפס עבורה.

כל פעם מחדש אני שומעת שלא רוצים אותי, ואני ולא מספיק טובה, ועזבו אותי והבריזו לי.

ובדרך כלל זה לא נכון.

ואז מגיע המקרה שזה כן.

אתה, ה-מפקד-

אז אני לא באה לך טוב בעין. לא שיש לזה סיבה.

אני מקצועית וחברותית ונעימה וקשובה.

ונתתי לך את כל הסיבות הכי טובות להאמין שזה זה. גם אם אתה לא רואה הרבה.

ויש לי המלצות. והמפקדת שלי האמינה בי. ואז היא השתחררה.

ושוב נשארתי לבד. ככה ההרגשה.

ומי ילחם בשבילי עכשיו?

הרגשה שאני לא מספיק טובה.

חלולה.

גרמת לי להטיל ספק בעצמי- אפול בדרך?

במבדקים?

בבר-אור?

הכנה? כניסה?

כשלתי כבר פה.

אמיתית? הכל מזויף?

והיא משחקת משחק...

אני רוצה להאמין שהמפקדת החדשה תצליח.

אבל אני מלאה בספקות.

ומה יהיה נכון? להמשיך בכל זאת?

ואז זה אומר שאני נשארת בבית...

וטוב בטח שלא יהיה לי...

כי עבורה אני עדיין סוג של רכוש,

ומותר לעשות בי כפי שהיא חפצה.

מעגל שאין לו סוף.

וזה לא הכל גישה.

קצת פרטיות.