פתאום כולם נראו לי כל-כך עייפים. החיילת עם האקנה, הדתי עם הילדה הקטנה, הקטנה הילדה עם הדתי, הפיליפיניות הקטנות שמלמלו משהו בשפה המוזרה שלהן...כולם. התחלתי אפילו לחשוד בנהג שהוא הולך להרדם באמצע העצמאות ולהכנס בעמוד חשמל. אבל איכשהו זה הרגיע אותי, ולקול הזמזום של הדיבורים מסביב התחלתי לעצום עיניים. זה היה רעיון טיפשי, כי כמעט פספסתי את התחנה שלי, אבל בגלל שאני קטנה והכל הצלחתי להחליק בין כל האנשים שנדחסו במעבר ולקפוץ למדרכה לפני שהדלתות נסגרו.
אפשר להגיד שכבר התרגלתי לכל הקטע של הזמן. זה לא היה נעים במיוחד, אבל השלמתי עם העובדה שמה שהיה לא יחזור ושאת השעות שהתבזבזו אי אפשר למלא עכשיו בכאלה חדשות. ועדיין, באותו רגע תיעבתי כל דקה של פיקחות.
I was living through the seconds
My composure was a mess
I was miles from tenderness
It was dark outside, the day it was broken in pieces
כינוי:
Blisster
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
