נמאס לי, סופית.
ואו, פאקינג שנה שלמה עברה... זה כל כך לא מרגיש לי ככה. בכל יום אני רק מוצאת את עצמי מתגעגעת אלייך יותר.
זה לא נתפס לי שאתה לא כאן יותר, זה לא נקלט. אתה חסר לי... אתה באמת, באמת חסר לי.
זה מרגיש לי כאילו כל פעם, כל כמה זמן, נלקח לי חלק אחר מהלב, חלק כל כך משמעותי. ולאט לאט הוא מתכווץ ונהיה קטן יותר...
לא נשאר לי שום דבר יותר, פשוט כלום. אני לא באמת מוצאת סיבה לגרור כל יום שעובר, זה מרגיש כ"כ מיותר.
שטחיות? זה באמת מה שנשאר ממני? זה לא מה שאני, אני הרבה יותר מזה.. נכון? אתה בעצמך יודע את זה..
אני לא יודעת מה להרגיש יותר. כעס, כאב, אכזבה מכולם ואולי בעיקר מעצמי. כן, זה הרבה כאב. זה בהחלט הרבה ממנו.
זה סוג של חלל גדול ריק, ואין שום דבר שימלא אותו.
אני אפילו בקושי מצליחה לכתוב את מה שאני מרגישה, אני בקושי מצליחה לסיים את הפוסט הזה.
מחר הולך להיות יום ארוך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
