היא והוא עמדו על הצוק. דרך האדמה מתחת לרגליהם הם הרגישו את העולם זז בקצב איטי, קצב החיים.
הרוח הקרה נשבה והעצים והפרחים נרעדו . העולם של הצוק היה עולם יפה, ומלא בכל רק מה שחפצו בו. הוא והיא היו שם מאז ומתמיד ומעולם לא הגיעו לסופו, עד עכשיו.
"מה את חושבת שיש מעבר לצוק?" הוא בהה במרחב האדיר, מנסה לתפוס את הנוף הענק בעיניו הקטנות.
"אני לא יודעת..." היא, פעורת פה, נשענה על עץ שהיה לידה.
"מעולם לא ידעתי שיש מקום שאין בו עולם" הוא לא יכל להעתיק את עיניו מהכלום שעמד מולם.
"ומצד שני.. מעולם לא ידענו שיש סוף לעולם שלנו" ענתה הנערה, מתבוננת במשהו בלתי ניתפס.
מבטו של הנער הופנה לצידו השני של הצוק. הוא מצמץ. "תסתכלי, יש שם עוד צוק. את רואה? מצד ימין שלך" הצביע.
"כן כן! אני רואה אותו!" הנערה הצביע גם היא.
שני הנערים רצו לעברו השני של הצוק, מאושרים למצוא דברים חדשים על עולמם. הצוק הנגדי היה קצת גבוה יותר אך היה יחסית קרוב. הנער מדד את השטח בין הצוק שלהם לצוק החדש.
"הצוק הזה במרחק קפיצה" הוא אמר וחייך אליה "אני בטוח שנוכל לקפוץ את זה".
היא נרתעה לאחור. "או.. לא אני מעדיפה שלא" מחשבות על עזיבה... היא מעולם לא הרגישה כך.
"למה לא? זה לא כזה רחוק, אני בטוח שאת יכולה" הוא הושיט לה יד "בואי".
היא דחתה את ידו ואמרה "אני לא יכולה... הבית, העולם שלנו, מה יהיה איתו כשלא נהיה כאן? העולם ימות, שכן הוא חלק מאיתנו. ממך. ממני".
פניו של הנער הרצינו, אך דקה לאחר מכן חיוכו חזר. "אז נמצא עולם אחר! נוכל לגלות דברים חדשים, לראות, לחוות!" הוא הביט בה בהבעת ניצחון.
"אני לא יכולה ללכת". קולה של הנערה היה נוקשה. "זה הבית שלי ואני אוהבת אותו. אתה לא יכול לנטוש ככה את העולם שלך" היא נזפה בו.
"את סתם מפחדת" צחק הנער. "את מפחדת מהחדש, לזרוק את הישן שכן לעולם לא תוכלי לקבל אותו בחזרה. אבל אל תדאגי אני אהיה איתך כל הזמן הזה" הוא חייך ואחז בידה.
"עכשיו, בואי".
"לא..." היא משכה את ידה חזרה. "טוב לי כאן. לא אלך" היא הפנתה את גבה. "בוא, חוזרים"
"לא!" הוא צעק. הנערה הסתובבה, הוא מעולם לא צעק עליה קודם.
"את פשוט מפחדת ואת לא מוכנה לסמוך עלי. תעשי מה שאת רוצה, אני אלך. איתך או בלעדיך". הוא עשה כמה צעדים לאחור, והחל לרוץ.
התנופה שלקח הייתה מספקת והוא הצליח להגיע לצוק השני.
"רואה? זה לא כל כך קשה. קדימה, קפצי גם" הוא חייך. היא הביטה בו.
"לא" היא לחשה, דמעות התחילו לבצבץ בעיניה.
"תפסיקי להיות פחדנית!" צעק אליה הנער.
"זה העולם שלי, ולא אעזוב אותו" צעקה חזרה. "לך" אמרה לו "לעולם החדש שלך". היא אמרה זאת בחיוך, להסתיר את העצב.
הנער נעלב, שכן לפי חיוכה חשב שהיא רצתה שילך.
"בסדר! תיהני בעולם הזה שלך!" הוא צעק ורץ לכיוון העולם החדש, לעולם שהיא מעולם לא תראה.
היא נשברה והתחילה לבכות. דבר כזה מעולם לא קרה, לפחות לא בעולם שלה.
השנים חלפו והעולם נשבר בגלל שהיה בנוי לשני אנשים ולא לאחת. ולנערה, שכבר לא הייתה נערה, נהיו קמטי עצב ושיערה הלבין מוקדם מדי. היא הייתה אישה צעירה ויפה למרות שפניה היו עצובות תמידית. הדיכאון אפף אותה. היא אהבה את העולם והייתה בטוחה שהעולם אוהב אותה, ולכן הצליחה לשמור על שפיותה, למרות היותה הבן אדם היחיד בעולם. יום אחד, היא החליטה ללכת אל הצוק, אל סוף העולם. היא לא הייתה שם פעם אחת מאז המקרה, היא פחדה לחזור. פחדה שהגעגועים ישתלטו עליה עד כדי כך שבאמת תנטוש את העולם שלה, כדי למצוא את הנער.
המקום נראה בדיוק אותו דבר. העץ שעליו נשענה היה שם, למרות שהרקיב היא זכרה אותו בדיוק כך. מבטה היה נתון לקצה השני של הצוק. היא החלה לפסוע לאט לכיוון הצוק השני, מחפשת סימנים בעיניה לנער שאבד בזיכרונה. בהגיעה לצד השני ראתה את המרחב והזדמנויות שראה הנער לפני שנים. היא רצתה לעזוב יותר משרצתה לחיות, אבל לא יכלה. העולם כבל אותה אליו ולא היה כל דרך לצאת ממנו. הנערה שלא נערה התיישבה על קצה הצוק, מביטה למרחב, מחפשת בעיניה את האהובה שאבד. מאז ומעולם היא ידעה שהוא לא יחזור, אך את חייה היא בילתה בישיבה על הצוק. בסופו של דבר הנערה שכבר לא נערה מתה. מי יודע אם זה מבדידות או אובדן או שמה זיקנה. אך דבר אחד בטוח היה. מחשבותיה האחרונות היו על חרטה.
תחרות סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה