לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

theater


they've got lucky

כינוי:  infakzia

מין: נקבה

MSN: 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2009    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2009

אשת תיאטרון


היא ישבה שם מאוחרי הקלעים, מחכה לסימן שלה. היא חשבה על החיים לפני התיאטרון. כשהייתה נערה, כל חלומה היה להופיע, לשחק, לחוש את האנרגיות.

כשהיא התקבלה לתפקיד הראשון שלה היא הייתה מאושרת. פרפרים מילאו את ביטנה ולא היה אדם שמח ממנה. תוך כדי ההפקה היא פגשה את אהבת חייה והתחתנה איתו.

ובאותו קצב שהיא התחתנה היא גם התגרשה. כשחשבה על זה היא הבינה שהתאהבה בדמות ולא בשחקן עצמו. שנים אחר כך היא פגשה עוד בחור, בעל חוש הומור, אפילו די נחמד.

כשהם הלכו לבית קפה, לדייט ראשון, אחרי הראן, הוא שאל אותה "את בעצם אף פעם לא אמרת לי איך קוראים לך"

היא חייכה אליו ואמרה לו "מריאן אה.. סליחה, לימור" ואז היא הבינה. היא התחילה לאבד את עצמה בתוך הדמויות שגילמה. היא שכחה מה חשוב לה, מה התכונות שלה.

מרוב חיקויים של אנשים אחרים, שכחה את לימור שהיית. לאט לאט, היא היא הפסיקה לבוא לחזרות ולכן פיטרו אותה.

היא לא הצליחה למצוא את לימור וכמה שהיא ניסתה.. היא פשוט לא מצאה את האישה הזאת שהיית קודם, היא רק זוכרת.

זוכרת את מה שהיית.. או מה שלא היית? היא כבר לא ידעה. היא זכרה מלכות ופשעים, עצב ושמחה, ומחיאות כפיים.

מחיאות כפיים, או! איך שהיא אהבה את החלק הזה בהצגה, בו הקהל עמד על רגליו ומחאה. מחאה כאילו אין מחר.

מכיוון שפיטרו אותה היא פשוט הסתובבה ברחובות. היא לא זכרה מה לימור אוהבת, מה התכונות, איך היא צריכה לעשות את הדמות.

היא עברה ליד הרחוב של התיאטרון שבו שיחקה. לידו היה שלט. הכתוב בו "למכירה". היא הסתכלה על השלט וחיך.

"מגיע להם, הם לא היו צריכים לפטר אותי" אבל במקום להמשיך הלאה היא נכנסה לתוך הביניין.

היו שם 500 כיסאות לפחות, זה לא היה תיאטרון גדול במיוחד. היא צעדה לעבר הבמה ועלתה עליה.

הזיכרונות עפפו אותה והיא התחילה לדקלם טקסטים באקראי. מאותו יום היא חזרה לתיאטרון. לדקלם.

מרוב שהיית שקועה בזיכרונות היא שכחה לשלם שכר דירה והיא איבדה את ביתה. היא עברה לגור בתיאטרון.

היא אהבה את זה ככה, פחות ללכת, חשבה. שנים היא הייתה שם, משחקת את התפקידים הבכירים מדקלמת מונולוגים וגם דיאלוגים .

"ההצגה עומדת להתחיל!" צעקה לאולם הרחב "אני מבקשת מכם לכבות הכל! ההצגה תיכף תתחיל" היא נכנסה מחאורי הקלעים.

היא מאז ומתמיד אהבה תאטרון נזכרה. היא ישבה שם מאוחרי הקלעים, מחכה לסימן.  

נכתב על ידי infakzia , 17/6/2009 23:23  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הדרך אל החופש


חופש- תוצאה של הפסקה או בריחה ממאורע, מסגרת או אדם מסויים לאורך זמן באופן חיובי.

זאת ההגדרה שלי לחופש. הגדרה מדויקת הייתי אומרת, כי אם תסתכלו על זה טוב, זה באמת כך.

החופש הגדול, למשל, הוא הפסקה של מסגרת לימודית שנועדה לתת לתלמידים זמן לנוח.

לחופש ניתנה משמעות כל כך חזקה ומשפיע שכמעט כולם רוצים בו.

 

"להיות חופשי" .

"החופש קורא לי".

המשפטים החזקים האלה נותנים לי תחושה של מקום בלי צרות, בלי בעיות, הכל.. מושלם כל כך.

 

הבעיה בלהגיע לחופש היא ההתלבטויות שבדרך אליו. ההחלטות שצריך לקבל לפני, או כדי להגיע אליו,

ולפעמים אנשים מוותרים על החופש בשביל לא להחליט החלטות או כי המחיר של החופש פשוט גבוה מדי.

אני אתן דוגמא: סיטואציה, של בעל ואישה שלא אוהבים אחד את השניה. הבעל כל כך סובל מהאישה הזאת עד

שהוא היה מוכן לעשות הכל כדי להיות חופשי ממנה, אולם, העיניין עולה לו בכסף שאין לו (אתם יודעים, עורכי דין ושטויות) ולכן, הוא צריך לשחק את המשחק הזה

של בעל ואישה מושלמים.

(האמת שנתתי דוגמא נורא ספציפית, אבל אם ראיתם מספיק טלוויזיה, בטח הבנתם למה התכוונתי).

 

לפעמים, שבאמת מגיעים לחופש, מבינים שלא תמיד קל לחיות בו ושאולי אנחנו באמת זקוקים לאדם שחיינו איתו, או למסגרת שהיינו בה.

ולכן אני אומר שתחשבו טוב טוב אם אתם רוצים חופש מאחד מהדברים האלה, כי לפעמים קשה לחיות בלעדיהם ואחר כך גם קשה לחזירם.

 

כל זאת היית הדרך שלי להחל לכם חופש נעים בצורה מוזרה ומחשבתית  

 

"זהו הזמן, זה היום, זה הרגע.
החופש קורא לי מכל הכבישים.
זה הזמן, זה היום, זה הרגע.
החופש קורא לי לצאת לחיים חדשים."

נכתב על ידי infakzia , 13/6/2009 22:04  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חֵבְרָה


אני מרגישה שאני מתאמצת מדי לפני החברים שלי, כאילו להוכיח להם ששווה להיות בחברתי.

מה שמצחיק זה שאחרי שאני חוזרת הביתה אני שואלת את עצמי "אולי הייתי קולנית מדי או חטטנית או חסרת טקט?".

 

זה נורא מזכיר לי שחקן בהופעה.

השחקן משחק את דמותו ואחרי ההצגה יורד מהבמה ושואל איך הוא היה ומה צריך לשפר.

בדרך כלל עושה זאת שחקן מתחיל, אבל אני מניחה שהבנתם למה התכוונתי.

בכל מקרה, כך השחקן משפר את דמותו להצגות הבאות וכך המשחק שלו נראה יותר אמין.

 

אני מניחה שאני פשוט בונה לעצמי מסיכה שתקדם אותי בחברה,

שיהיה לי נוח ליד האנשים שאני מסתובבת איתם וגם שלהם יהיה נוח לידי.

אני פשוט לא מצליחה להוציא את אותי האמיתית לידם ולדעתי זה נורא חבל.

אבל לבינתיים.. אני מניחה שזה בסדר.

 

"להיות או לא להיות, זאת השאלה"

 

 

נכתב על ידי infakzia , 6/6/2009 19:36  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,544
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לinfakzia אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על infakzia ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)