היא ישבה שם מאוחרי הקלעים, מחכה לסימן שלה. היא חשבה על החיים לפני התיאטרון. כשהייתה נערה, כל חלומה היה להופיע, לשחק, לחוש את האנרגיות.
כשהיא התקבלה לתפקיד הראשון שלה היא הייתה מאושרת. פרפרים מילאו את ביטנה ולא היה אדם שמח ממנה. תוך כדי ההפקה היא פגשה את אהבת חייה והתחתנה איתו.
ובאותו קצב שהיא התחתנה היא גם התגרשה. כשחשבה על זה היא הבינה שהתאהבה בדמות ולא בשחקן עצמו. שנים אחר כך היא פגשה עוד בחור, בעל חוש הומור, אפילו די נחמד.
כשהם הלכו לבית קפה, לדייט ראשון, אחרי הראן, הוא שאל אותה "את בעצם אף פעם לא אמרת לי איך קוראים לך"
היא חייכה אליו ואמרה לו "מריאן אה.. סליחה, לימור" ואז היא הבינה. היא התחילה לאבד את עצמה בתוך הדמויות שגילמה. היא שכחה מה חשוב לה, מה התכונות שלה.
מרוב חיקויים של אנשים אחרים, שכחה את לימור שהיית. לאט לאט, היא היא הפסיקה לבוא לחזרות ולכן פיטרו אותה.
היא לא הצליחה למצוא את לימור וכמה שהיא ניסתה.. היא פשוט לא מצאה את האישה הזאת שהיית קודם, היא רק זוכרת.
זוכרת את מה שהיית.. או מה שלא היית? היא כבר לא ידעה. היא זכרה מלכות ופשעים, עצב ושמחה, ומחיאות כפיים.
מחיאות כפיים, או! איך שהיא אהבה את החלק הזה בהצגה, בו הקהל עמד על רגליו ומחאה. מחאה כאילו אין מחר.
מכיוון שפיטרו אותה היא פשוט הסתובבה ברחובות. היא לא זכרה מה לימור אוהבת, מה התכונות, איך היא צריכה לעשות את הדמות.
היא עברה ליד הרחוב של התיאטרון שבו שיחקה. לידו היה שלט. הכתוב בו "למכירה". היא הסתכלה על השלט וחיך.
"מגיע להם, הם לא היו צריכים לפטר אותי" אבל במקום להמשיך הלאה היא נכנסה לתוך הביניין.
היו שם 500 כיסאות לפחות, זה לא היה תיאטרון גדול במיוחד. היא צעדה לעבר הבמה ועלתה עליה.
הזיכרונות עפפו אותה והיא התחילה לדקלם טקסטים באקראי. מאותו יום היא חזרה לתיאטרון. לדקלם.
מרוב שהיית שקועה בזיכרונות היא שכחה לשלם שכר דירה והיא איבדה את ביתה. היא עברה לגור בתיאטרון.
היא אהבה את זה ככה, פחות ללכת, חשבה. שנים היא הייתה שם, משחקת את התפקידים הבכירים מדקלמת מונולוגים וגם דיאלוגים .
"ההצגה עומדת להתחיל!" צעקה לאולם הרחב "אני מבקשת מכם לכבות הכל! ההצגה תיכף תתחיל" היא נכנסה מחאורי הקלעים.
היא מאז ומתמיד אהבה תאטרון נזכרה. היא ישבה שם מאוחרי הקלעים, מחכה לסימן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
