אני חושבת שיש זמן שבוא אתה פשוט ממצה את החיים שלך, מחכה לרגע שבו תמות.
זאת אומרת, מי באמת רוצה לחיות לנצח?
אוקי, לא יזיק עוד איזה 30 שנה לאדם, אבל גם זה מקסימום.
גם אם היינו נישארים צעירים לנצח זה לא היה משהו. כי אחרי כמה, אני יודעת, עשרות שנים היינו טועמים ממה שכבר טעמנו, היינו יודעים דברים שאנחנו לא צריכים לדעת
או מעדיפים שלא לדעת.
נגיד, אם האדם היה חי מספיק שנים הוא היה יכול לגלות, לדוגמא, את היווצרות העולם. הוא היה יכול לדעת מי הוא יוצרו.
אבל מי מאיתנו באמת רוצה לדעת את האמת? מי מאיתנו יכול להתמודד איתה?
אני חושבת שאף אחד. כי אנחנו מעדיפים לבנות את האמת שלנו, את האמונה שלנו, כי ככה זה, אנחנו בני אדם.
אולי להיות צעירים לנצח נשמע יותר מפתה, כי הרי נשארים יפים ומושכים ויש את כל הזמן שבעולם למצוא אהבה. אבל באיזשהו שלב
אהבה כבר לא תיראה כל כך זוהרת ומדהימה כמו שהיא בתווך הגילאים שהאדם חי כיום. כי הרי הקסם יאבד.
וכל מה שאמרתי על אהבה תקף גם לחיים עצמם. אני לא חושבת שיש מישהו שישמח שהוא יכול לעשות הכל, עוד לפני שהתחיל לעשות משהו בכלל.
כי הרי מה הטעם? כולם יכולים. אף אחד לא יהיה טוב במשהו באמת, כי יהיה כמה זמן שבעולם ללמוד ולעסוק באותו נושא. שלא נדבר על התפוצצות אוכלוסין
לפני 2030.
בקיצור, רק הזמן גורם לנו להעריך את החיים שלנו, את מה שעברנו. בלעדיו? יהיה רע
בבלוג זה
בכל הבלוגים
