~בזמן האחרון אני נרדמת בבוקר וקמה בצהריים, כבר חודשים שאני רוצה להפסיק את זה וזה לא ככ הולך~

לא מאמינה שפעם הייתי כותבת כאן כל כך הרבה, הייתי ככ קטנה וצעירה ואני חוזרת אחורה וקוראת, ופעם הייתי אוהבת את זה, לקרוא ולראות ולהיזכר.

ותמיד, תמיד הכל אותו דבר. תמיד "אין לי זמן", תמיד "הכל הולך מהר מידי", תמיד "תעצרו אני רוצה לרדת", תמיד "כולם ממשיכים בלעדי", תמיד "אני רוצה לחזור אחורה". כל הזמן אותו סיפור, במשך שנים, מגיל 15 עד 23. ותמיד ביחד עם העצב על המצב הייתה בי איזושהי גאווה, על זה שאני תמיד אותו דבר, שאני לא משתנה, שאני נאמנה לעצמי, שאני תמיד ארגיש אותו דבר, תמיד תהיה לי אותה גישה, שאני מתבגרת ונהיית חכמה יותר אבל תמיד שומרת על אותה ליבה, ואותו גרעין, ובאה תמיד מאותו מקום.

זה קצת מעוות ואולי הרסני כלפי עצמי, ואולי בכלל שכל כך אהבתי להישאר אותו דבר, או בגלל שפחדתי להתקדם הלאה כי נתקעתי בגיל 18 כשאמא שלי מתה, כי איך אני יכולה להתקדם הלאה כשהיא לא כאן לראות את זה, ואולי אם אני אשאר באותו מקום אז שום דבר רע לא יקרה בעתיד, אז גם גרמתי לעצמי להישאר אותו דבר.

אני לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנכנסתי לכאן וקראתי את הפוסטים המדוכאים האלה, על הזמן שהולך ואני רק מבזבזת, על החיים שממשיכים לכולם רק לא לי, אבל אני זוכרת שעדיין הזדהתי. הזדהתי עם עצמי כמו שהייתי אז, והיה לי חבל, והייתה בי גאווה.

היום נכנסתי, וקראתי, ואולי הזדהתי אבל קצת, וגם בקטע שונה לגמרי, ושום גאווה כבר לא הייתה כאן.

אני לא יודעת מאיפה בא השינוי ואם הוא רק מתחיל או שהוא התחיל כבר מזמן, אבל נמאס לי מזה, נמאס לי להיות ככה, ואני לא רוצה יותר.

אני לא רוצה לחזור לעבר ולהיות בת 16 שוב, אני לא רוצה לעצור ושכולם יחכו לי. אני רוצה להתקדם האלה, אני רוצה להיות בת 24 אבל בת 24 באמת, לא בת 24 שעדיין חושבת ומתנהגת 6 שנים אחורה. 

אני רוצה לנצל כל יום, אני רוצה לעשות דברים, אני רוצה לטייל, גם קרוב וגם רחוק, אני רוצה ללבוש את החולצה שקניתי היום סתם ככה, ולא כי יש אירוע מיוחד.

אני לא רוצה לקנות 8 חולצות פרקטיות, אני רוצה לקנות אחת מטורפת, אני רוצה ללבוש מעיל לבן אפילו ש"לבן? אבל זה יתכלכך כל כך מהר".

ולהתלבש יפה כל יום. כי למה שלא כל יום יהיה יום מיוחד? הרי אף יום לא יחזור על עצמו יותר, אף פעם לעולם.

אני רוצה להשיג עבודה אמיתית. אני רוצה בסופו של דבר, עם כל הפחד, לעבור דירה ולגור עם חבר שלי, אני רוצה לקנות רהיטים באיקאה, ולבשל בערב, ולארח חברים, ואני רוצה מקום משל עצמי.

אני רוצה כל פעם שאני טסה לאנשהו, להנות מזה שאני שם, ולא לחשוב "עכשיו זה רק עם המשפחה/פעם ראשונה/לא לגמרי. אני כבר אחזור לכאן אחר כך".

למרות שעשיתי את זה פעם אחרונה בניו יורק (לפני 3 חודשים).

אני רוצה לצייר, ואולי סוף סוף ללמוד לשיר, וכן כמעט סיימתי לסדר את החדר שמבולגן כבר 20 שנה.

ואני לא יודעת אם אני אסיים בעבודה בתחום, אבל אני רוצה לסיים את התואר הזה, כי יש מספיק דברים שלא סיימתי.

ואני לא רוצה חופש. אני רוצה לעשות דברים. אני אקבל חופש כשהוא יגיע לי, לא על זה שאני לא עושה כלום.

ואני לא רוצה להיות עייפה יותר. אני רוצה להיות עם כוח. 

ואולי אני רוצה לכתוב כאן לפעמים, כי אני יודעת שבקושי קוראים כאן, וזה בסדר, וזה טוב. כי זה כמו יומן, אבל אין לי כוח לכתוב עם עט.

ואולי בעוד שנים כשאני אקרא הכל שוב, ואראה את הפוסט הזה בדיוק ביום לא משהו הוא יתן לי את הכוח שאני רוצה שיהיה לי.

ואני אזכר שפעם החלטתי שדיי, שמספיק להיות בדיכאון, שחיים שלמים של דיכאון ועצב זה מספיק. בהתחלה בלי סיבה, אחר כך עם.

אולי זה קצת קשור לזה שהצלחתי לבד אבל כמובן לא בלי עזרתו של חבר שלי להתגבר על התקפי החרדה המטורפים שגרמו לי להקיא ימים שלמים.

כן אני עדיין בלחץ, לפעמים גם בחילה, ובטח לפני מבחנים וראיונות אני עדיין לא ארגיש טוב, אבל אני יודעת שאני שולטת על המוח שלי, ולא הוא עלי. ושהפסקתי ברגע אחד לפחד לפני הטיסה ההיא לפראג ואמרתי "אנחנו כן נטוס", ואז הבנתי שהכל הכל הכל בשליטתי, ולא בשליטת החרדות המפגרות.

אולי זה בגלל שהפסקתי לשרוט את עצמי עד דם כל פעם שרבנו וחטפתי התקף עצבים והייתי מוכנה גם להיכנס עם האוטו לתוך קיר פעם או פעמיים,

אבל פאק אני שמחה שלא עשיתי את זה, ושזה לא הגיע לסכינים כי פחדתי שאם זה יחמיר אני עוד אהרוג את עצמי או מישהו אחר, אבל גם זה עבר, כי זה בשליטתי גם, ולא בשליטת התקפי הזעם.

ואני לא צריכה כדורים או ציפרילקסים. ואני יכולה לבד. 

ואני לא אוהבת את הלימודים, אבל אני חייבת לסיים אותם. וזה לא משביז כמו צבא או תקשוב נכון? ופגשתי את אייל, ופגשתי חברים חדשים.

ואני בטח אפגוש עוד. וכולנו נסבול ונצחק ונלמד ביחד, ובסוף נסיים את התואר הזה ותהיה לנו תעודה שאומרת שעברנו על מספיק מבחנים יומיים לפני או שבדיוק נפלנו על המרצה הטוב הזה שהעביר את כולם. ואני סוף סוף אסיים משהו. ואהיה חלק ממשהו.

כי עד עכשיו עשיתי הכל חצי, ולא עד הסוף. לא הפעם נכון?

ואנחנו נריב פחות ואז לא נריב בכלל, ואז זה יהיה רק על שטויות וזה הכל יגמר תוך כמה דקות או מקסימום שעות ואז נצחק על זה.

ואני אמצא דרך לעזור לכמה שיותר אנשים, אני לא אוכל להציל את כולם, אבל אני אעזור למלא אנשים, ובסוף אני כן אפתח "בית מחסה" לחתולים וכלבים,

רק שהיום הפנטזיה הזאת יותר ריאלית מאשר בגיל 8, כי אני גם יודעת שצריך להעסיק וטרינרים.

ואני סוף סוף מתחילה להתעייף, ותודה לאל, כי כבר 5 ואני צריכה לקום ב10.

הא וכן, אני אסדר את השינה הזאת שלי סוף סוף, ואני אוכל בריא (יותר.) ואעשה ספורט (לפחות קצת).

ואני אפסיק, לרחם על עצמי, כי אנשים קמים מהמקומות הכי נמוכים ומההריסות הכי מטורפות, והופכים את החיים שלהם למה שהם רוצים,

ומה שאני צריכה לעשות זה להודות על זה שאני נמצאת איפה שאני נמצאת, ולא במקום פי מיליון יותר גרוע מזה, כי זה אפשרי.

וזהו, ואני אלך לישון, והכל יהיה בסדר, אבל לא כי זה ביטוי, אלא כי אני אעשה את זה בסדר, בסופו של דבר.

So Long

:Ali: