בנות יקרות,

איני אפילו יודעת כיצד לנסח את הפוסט הזה. משך שבועות רבים, די מאז הפוסט האחרון שהעליתי הייתי מצויה בתהליך של שקיעה, של התדרדרות במצבי הגופני והמנטאלי.

במסגרת חשבון נפש נוקב למדיי שערכתי ביני לבין עצמי (וכולנו כאן יודעות שאין טובות מאיתנו לשמש השופט, חבר המושבעים והתליין המבצע את גזר הדין של עצמנו), חשתי חוסר ערך מוחלט, אפסיות, חידלון טוטאלי.

משך שבועות הסתגרתי בתוך ביתי, התירוץ הנוח ביותר היה שאני לומדת ובאמת השקעתי את מעט האנרגיות שהיו לי בכתיבת עבודות, תרגום מאמרים, הדברים היחידים שבהם מצאתי נחמה כלשהי.

הובלתי את עצמי שוב לאותו מעגל המוכר לכולנו, יישום של כל אותן טכניקות המוכרות לכולנו לשם השגת תחושת שליטה ולו מזויפת על חיי. בתחילה ניסיתי להסתיר מהסובבים אותי את חומרת מצבי, ניסיתי להעמיד פנים שאני באמת מתעניינת במה שמתרחש בחייהם של חבריי ואפילו של בני ביתי ובתוכי חשתי פשוט ריקנות איומה. ההימנעות המודעת והלא מודעת ממזון, (תכלס האופן בו הרעבתי עצמי) בשילוב מפגשים יזומים למדיי עם האסלה כשאיש אינו בבית או אישי ישן, רק העמיקו את אותה ריקנות איומה.

הגעתי לאותן הנקודות שחלקכן מתארות הרצון פשוט לחדול, מחשבות אובדניות טורדניות במסגרתן אפילו שקלתי פשוט לפנות בעצמי לאשפוז כי חשתי שאני פשוט לא מסוגלת להמשיך עוד רגע אחד, לא רוצה להמשיך אפילו רגע אחד נוסף.

רציתי לכתוב כאן, להמשיך להפגין סוג כלשהו של נוכחות שכן אני רוצה להמשיך ולשמר את הקשר אתכן כאן, וללמוד מכן, אך חששתי שכל פוסט במידה ומישהו קורא את הדברים יהווה טריגר מחורבן למישהי המצויה במשבר ולא יכולתי לשאת את המחשבה כי בדבריי אני חלילה עלולה לפגוע בכן, אתן שבאמת באמת יקרות לי.

אין לי מושג מהיכן שאבתי את הכוחות לכתוב עבודות, לקחת את אימי לבתי חולים, לרופאים פרטיים, לנסות ולתפקד בבית, הכוחות שאנו משקיעות בלנסות להציג בפני העולם מצג שווא כאילו "הכל בסדר" ולשדר "עניינים כרגיל".

הכל בעצם החל מזה שלאחר שקיבלתי אישור סופי לקחת את מחקרי לתזה, הסתבר לי שאין לי בעצם את האמצעים הכלכליים להמשיך בלימודים. שכל הוויתורים והקורבנות של השנה האחרונה, כולל פיצול השנה, עבודה בעבודה סטודנטאלית איומה היו לשווא.

שם בעצם החלה הקריסה, כל מה שהגדרתי עצמי על פיו כאילו נעלם. כיום אני מנסה למצוא עבודה טובה יותר ואני נחושה יותר מתמיד להמשיך ללמוד, אך באותו הרגע חשתי שחיי קורסים.

זו הייתה הפעם הראשונה שלא משנה מה אימי או בן זוגי ניסו לומר לי, פשוט לא נקלט, לא מצאתי את הפניות הרגשית, בכלל להקשיב להם. וכן עליי להודות שלא היה לי את הכוח הפיזי והאנרגיות הדרושות לעבד שום מסר חושי. 

בינינו, כולנו יודעות מהם המחירים הבריאותיים שאנו משלמות כאשר אנו בתקופת סחרור, כאשר אנו מודעות היטב למעשינו, ואיננו מסוגלות פשוט להיחלץ מזה.

שוב הגעתי למצב שהיית שלד, והפעם זה הפחיד אפילו אותי. לא מצאתי נחמה אפילו בכל אותם מדדים שפעם בתקופה האומללה והמופרעת ביותר בתוך הפרעתי שלי, נהגתי להתגאות בהם, בולטות עצמות אגן היריכיים, עצמות הבריח- מדדי ההפרעה האישית והרי לכל אחת מאיתנו יש מדדים שכאלה.

הפעם פשוט התביישתי בעצמי שכן בנות אני מודעת לכל הנזקים המצטברים, אני יודעת ממקור ראשון מה אני מעוללת לעצמי, אני אפילו מרשה לעצמי להתריע בפניכן שלא להגיע אל המקומות שאליהם הגעתי, והנה פשוט הובלתי עצמי לשם שוב.

ידעתי בתוכי שאני הורגת עצמי אט אט... כן פשוטו כמשמעו שכן לי כמופרעת אכילה שכבר הצליחה להשתקם ולחיות חיים מלאים, בגיל 35 לא ייתכן שלא תהיה לי מודעות למה שאני עושה.

איני יודעת להסביר מדוע הפנייה הזאת אל המוכר כל כך ואל האפל כל כך.

הפעם אפילו תקופה ארוכה לא עניין אותי שאני מטילה את משפחתי לכל העניין, לא יכולתי לחשוב עליהם, הייתי נתונה באותו מעגל של רחמים עצמיים, דיכאון, הפרעה...

בשבועיים האחרונים הבנתי שזה לא יכול להימשך כך. אני לא יכולה לבגוד בעצמי בצורה שכזאת, אני לא יכולה לבגוד בכן, ואני לא יכולה לעשות זאת גם למשפחתי.

לא היה לי את האומץ להתאשפז- אין כאן מחלקה להפרעות אכילה לנשים בגילי וממש לא חשתי שאני מטורפת- נשמע מטורף בפני עצמו לא?, ידעתי שאני בסחרור, ידעתי שיצאתי מזה כבר פעמיים וידעתי שאני לא מוכנה להיות מולעטת בכדורים שכן אם אני לא אכיר בחומרת מצבי ולא אנסה להציל עצמי גם מיטב הרופאים לא יצליחו לסייע- לא יודעת להסביר זאת אפילו.

חשתי שגם אם ילעיטו אותי במיטב הכדורים המצויים בשוק (ועובדה היא שישנם כדורים נוגדי דיכאון טובים ובחלק ניכר מהמקרים טיפול פיסיכיאטרי וטיפול רפואי כוללני כן מצליחים- הסטטיסטיקות מורות כי ישנן מתבגרות, צעירות ואפילו נשים בגילי במדינות שונות שהטיפול המוצא במקרה שלהן מצליח), עדין הייתי אני צריכה להחליט שאני רוצה להתייצב ורוצה להשתקם.

תראו נזקקתי לטיפול רפואי, הגעתי אל רופאת המשפחה שלי עברתי סט של בדיקות, הבנתי שהמדדים שלי כבר עברו את שפל הרצפה, התחלתי לקבל טיפול משלים שכבר הוכיח עצמו במקרה שלי בעבר ואפילו הייתי בבית החולים אצל מומחה שאני מטופלת אצלו בקביעות. אך מעל הכל אני מנסה כעת להתייצב גם מבחינה מנטאלית ומחשבתית וכן להתמיד בצורת חיים אחרת, מתוך מודעות מלאה למצב שאליו הובלתי עצמי ולכך שאני מבקשת לשנות שוב את ולהיטיב עם עצמי. 

וכן, עם כל הקושי אני מאפשרת לאהוביי לשוחח עמי על הנושא, כי להודות שוב בפני עצמי ובפניהם שהם ראו את הדברים לאשורם אינו דבר פשוט או ממש נעים, וכן אני באמת קשובה לדבריהם, שכן הם משקפים לי עד כמה שוב שקעתי. אך לא רק זה, הם גם משקפים לי שעל אף כברת הדרך שעוד אצעד בה, אני מסוגלת לעשות זאת, ותמיכה שכזאת עבורי היא חיונית, זה מאוד דואלי, שכן על אף המבוכה שבפתיחות הזאת, אולי עצם הגילוי, העובדה כי הדברים ידועים ומעורבותם בחיי, דווקא זה מסייע לי מאוד כעת.

לא רציתי לחשוף את שלל הדברים האלה קודם שכן הייתי נתונה במרה כה שחורה שרק עלולה הייתה אולי לערער אחרות ולכן מגיע ממני יותר. ולא אני ממש לא קדושה מעונה, אני פשוט מאמינה כי למילים יש משקל ואם איכפת לי מכן, אזי אנסה לסייע לכן בכך שאחלוק עמכן את התמודדותי האישית לאחר שכבר יש לי תובנות כלשהן.

אני הרשיתי לעצמי שוב לשקוע כי מחד היה לי באמת רע ומאידך אולי היה לי נוח בצורה מעוותת שכזאת לפנות אל המוכר לי וזה בעיני איום, שכן אני יודעת היכן הייתי בעבר וזה אמור היה להיות לי לתמרור אזהרה. 

איני יודעת מה אני יכולה לחלוק עמכן מלבד העובדה כי למזלי משפחתי- בעלי ואימי לא הרימו לגביי ידיים, כי מרציי היו מוכנים להיפתח לאפשרות שבאמת שחיי האישיים מאפילים על מסוגלותי ושאיני מתרצת סתם, והעניקו לי הזדמנות נוספת. 

בעיקר חשוב לי לבקש מכן שלא תתייאשו בנוגע לעצמכן, של תיכנעו כמוני, שלא תיפלו אל השבי הזה של תחושת היעדר הערך, כי אתן שוות. זה נשמע די מטומטם ואולי תאשימו אותי בצביעות, אך אני מאמינה בכן, שכן הבנות שלמדתי להכיר כאן לימדוני שכל אחת שכותבת כאן הנה באמת בעלת פוטנציאל עצום.

ראו, אני אט אט מתחילה להבין ואולי להכיר בערכי- עבורי זה מאבק שכן משך שנים שיש לי דימוי עצמי של כפכף במקרה הטוב, אך אתן כל חייכן לפניכן, וכולנו נדע עליות ומורדות בחיינו, קשיים, מהמורות, אך הבחירה מה אנו עושות עם כל הידע שצברנו, עם כל ניסיון החיים הזה, להיכן אנו רותמות את הדברים נתונה בידינו.

איני אומרת שאנו בוחרות להתמודד עם הפרעת אכילה, איני אומרת שאנו מהללות את המצב המורכב עמו אנו מתמודדות, שכן מי שחוותה את כלל השלבים, האופוריה הראשונית שלאחריה הנפילה והידיעה הנוקבת אודות המחירים היומיומיים שהיא משלמת (בחייה האישיים, האקדמיים, המפחתיים והחברתיים) אינה מהללת את ההפרעה ואנו לא מטיפות לאחרות לצעוד בעקבותינו- זו תפישה צרה, מקובעת וסטריאוטיפית.

אני כן בפירוש אומרת שאנו יכולות על סמך ניסיון חיינו להחליט אחרת, על אף הקושי העצום שטמון בעניין- וכן זה קשה להחליט לאכול במודע, לא לפחד מכל נגיסה וחישוב של הסך הקלורי, להימנע משגרת ספורט שאנו יודעות שאינה מיטיבה עמנו או שהיא over בכל מדד שאנו מכירות (אני לא הייתי מסוגלת כבעבר לבצע סדרות ספורט כי מלכתחילה הנזק הגופני המצטבר של הפרעתי בעבר נותר את אותותיו כיום אפילו על יכולות סיבולת לב הריאה שלי, שלא לדבר על האנמיה הכרונית שפיתחתי שגם בימי שגרה כשחיי טובים ואני מאוזנת מכריחה אותי להתחבר לעירויי ברזל וזריקות קבועות של אמפולות B12), אנו יכולות אם נרצה לחיות, ואני מאחלת לכל אחת שכן תרצה לחיות את חייה בשלמותם.

אל תשקעו בנות, קל הרבה יותר להיכנע אל אותו קול פנימי בנו שרק מחדד לנו את חוסר הערך, אך אנא נסו לראות את הערך העצום בכל אחת מכן, כי הוא קיים. אני לא כאן על מנת להטיף, אני רוצה לחלוק עמכן מניסיוני המר אפילו, על מנת לשמש אולי תמרור אזהרה לכן, לדברים שלא הייתי רוצה שתיאלצו לחוות על רקע ההתמודדות עם ה"א. אולי לסייע לכן באותו המקום שאני מודה שכשלתי לפני מספר חודשים לסייע לעצמי אך אני כן רוצה להיאחז בטוב, ולהעניק לעצמי את האפשרות לחיות.

שמרו על עצמכן,

גלית 

אתמול בבוקר בטרם יצאנו טופי (הבולדוג הצרפתי המקסימה שלנו) ואני לטיול בוקר במסגרתו אנו נוהגות ללוות את אישי המקסים אל מקום עבודתו, נתקלתי באייטם חדשותי מונוליתי, רדוד ורדוקטיבי בו ביקשו זוג עיתונאים 'בכירים' בתכנית הבוקר של הערוץ השני "לטפל" בתופעת השימוש אותו עושות נערות אנורקטיות בפייסבוק לשם המשך הרעבתן העצמית.

באייטם נטלו חלק צעירה אנורקטית בעברה, אשר קישרה בהנחיית המנחים בין האנורקסיה עמה התמודדה לבין ניסיונה המר להפוך לדוגמנית בסוכנות דוגמנות אשר ייעצה לה לשנות 'היבטים חשובים' בגופה- לדבריה המשקל, תזונאית קלינית וד"ר מיכל דליות- גורו ההורות בישראל 2012.

בתור חוקרת תקשורת ומופרעת אכילה בעצמי (משוקמת אמנם, אך מלווה תמיד על ידי הפיתוי לשוב אל ההפרעה בכל רגע ובעיקר בהשלכותיה הפיזיולוגיות שיש לזו על חיי) אני חשה שנעשה כאן שוב שימוש ציני והוענק לנושא כל כך מורכב טיפול תקשורתי רדוד ומגמתי להחריד.

איני יודעת אם אתן שמתן לב, אך זוהי עונת הקיץ השנייה ברציפות בה מוצאת לנכון התקשורת הישראלית לעסוק בקהילות 'פרו אנה'. זה כל כך עגום ופוגעני לחשוב כי נושא כה חשוב זוכה להתייחסות תקשורתית רק בעונת המלפפונים הפוליטית- כאשר הכנסת בפגרה... עוד ניתן לחשוב כי אנו מופרעות האכילה איננו מתמודדות עם מצבנו המורכב במהלך כל השנה, 365 ימים ולילות ליתר דיוק...

בנוסף, השימוש באותן מסגרות התייחסות שחוקות, הפצתם של אותם מסרים מהם עולה כי כלל קהילות פרו אנה מקוונות הנן מקשה אחת, כלל הבנות הנוטלות בהן חלק מבקשות "להפיץ את חדוות ההרעבה, ולצרף אל שורותינו צעירות תמימות"...

מה שבאמת מעביר אותי על דעתי בכל העניין, הנו כי לטעמי איש מהתחקירנים והמפיקים העומדים מאחורי אייטמים חדשותיים אלה לא ממש טרח לקרוא ולו מאמר אקדמי אחד ראוי המתייחס למורכבות הפרעות האכילה, למשמעויות שיש להן בחייהן של אלה המתמודדות עמן, לעובדה כי לא כל הקהילות המקוונות בהן מתבטאות נשים צעירות בפתיחות אודות התמודדותן מטיפות ל"יופי מאחורי ההרעבה העצמית עד מוות"- לו מישהו היה באמת טורח לקרוא, לשאול, להבין, לערוך תחקיר עיתונאי ראוי אחד, הרי שהוא היה מבין שהמציאות המקוונת כפי שהיא נשקפת כאן, רחוקה עד מאוד מהדימוי הסנסציוני והדמוני שמדביקים לנו המתמודדות עם ה"א.

עליי להודות כי התמחותי אינה בקהילות מקוונות המתפתחות ברשתות חברתיות כפייסבוק, וקראתי רק מאמרים ספורים המורים על הבדלים ניכרים בין קהילות בלוגיות העוסקות בה"א כאלה הפועלות כאן לבין אותן קהילות ברשתות החברתיות.

אני פשוט מתקוממת כנגד החזרה המתמדת על אותם מסרים שגויים, על אותם סטיריאוטיפים המקבעים מופרעות אכילה תחת התיוג של גחמניות שאינן רוצות להחלים שמבקשות לפתות אחרות לזרועות ההפרעה, שהגעה למשקל הרצוי תפתור עבורן את כלל מורכבות ההתמודדות- וכן כאן אני מצדדת בדברים שאמרה לי טינספוקווין, הפער העצום הקיים בין תפיסת הרפואה המערבית את ההתמודדות עם ה"א לבין התחושות שאנו חוות במהלך התמודדתנו.

מקומם אותי שבמקום התייחסות תקשורתית רצינית ואמיתית שיכולה להעלות מודעות למהותן של הפרעות אכילה, שיכולה להביא לשינוי תודעתי אמיתי ודרוש לשם מציאת פתרונות הולמים ואמיתיים לכל כך הרבה צעירות המתמודדות עמה, עצם העיסוק בתופעה חברתית זו אינו יותר מאשר אייטם מתייג שנועד למלא זמן מסך כאשר לא קורים במדינה "אירועים חשובים באמת" להעלותם לסדר היום הציבורי.

שלכן בצער,

גלית

בנות יקרות,

כפי שהתחייבתי בפניכן לאורך כל הדרך ובכן יש לי חדשות שאני מבקשת לחלוק עמכן.

קיבלתי במוצ"ש משוב מאת מנחתי אודות הסמינר המחקרי שאמור לשמש תשתית לתזה שלי אודות בלוגי פרו אנה, כאן בישראבלוג- המשמעות שיש לכתיבת בלוג והשתייכות לקהילות בלוגיות פרו אנה, עבור צעירות המתמודדות עם ה"א.

ובכן להלן הדברים:

א. מרצתי התהלבה עד מאוד ממחקרי עד כה, היא טוענת כי יש לי תשתית חזקה עד מאוד לתזה, וכאן בעצם ניתן לי האישור הסופי להוביל את הנושא ואת צורת החקירה בה נקטתי לכדי תזה של ממש של 100 עמודים שלאחר הגשתה אידרש להתייצב למול פאנל מרצים ולהגן על טיעוניי, ממצאי וכו'.

ב. הציון שהיא העניקה לעבודתי הנו: 95, ציון סופי, 94 (שכן די פישלתי בהצגה של מטלה התנסותית אותה העברתי עם עמיתה אחרת בנושא אחר לגמרי שעסק במתבגרים ושימושיהם בתקשורת המונים עליה קיבלנו 90, אזי זה נלקח בחשבון גם בציון הסופי- לא נורא).

ג. היא מאוד התרשמה מצורת החקירה, מהעובדה כי המחקר מבוסס על דיאלוגים ממשיים עם בלוגריות המתמודדות עם ה"א, מה שבעצם בעיני הנו מהות כל המחקר, שכן מטרתי העיקרית הנה בעצם לבסס את כל המחקר על הווייתכן, על מילותיכן.

וכעת לחלק המורכב בכל העניין, אני נדרשת לעמוד למול הבחירה הבאה: האם להסתפק בדיאלוגים שכבר קיימתי עם הבנות המדהימות שהיו מוכנות להעניק לי הצצה נדירה ומאוד לא מובנת מאליה אל חייהן, תוך כדי הוספה של ניתוח פוסטים מתוך בלוגים בישרא....- צורת מחקר לגיטימית לחלוטין שמנסה לחלץ משמעותיות מתוך מה שאתן מפרסמות בפוסטים שונים.

או להמשיך ולפעול/ לחקור באופן בו ביצעתי את הדברים עד כה, הווה אומר, לבקש את עזרתכן, לבחון יחד אתכן האם ישנן עוד כעשר בנות נוספות המוכנות לחלוק עמי מהוויית חייהן, כך שהמחקר הסופי יתבסס על 20 דיאלוגים ויוכל לקבל הכרה אקדמית כמחקר המבוסס על הוויית חייהן של מרואיינות.

אני מודעת לעובדה כי אני מבקשת בקשה עצומה, שלא ממש היית כאן בתקופה האחרונה, שחשתי צורך לנוח מעט וישנן כאלה שיטענו שאולי נטשתי. חשוב לי להבהיר שכן, הייתי מוכרחה להניח מעט בצד את פרו אנה על מנת להקדיש עצמי לדברים נוספים בחיי.

אני כעת מבקשת מכן בעצם להצטרף אליי אל המשכו של המסע המשמעותי ביתר בחיי האקדמיים ואולי גם האישיים כאדם בוגר, כך גם הצגתי את הדברים בהקדמה האישית במחקרי, שכן כתיבתו של מחקר המבוסס על מילותיכן מהווה בעבורי בנשימה אחת חוויה אישית מטלטלת מבחינת עוצמותיה ומלווה במקביל בתחושת ייעוד חזקה מאין כמותה- זה אולי נשמע פלצני, אך זוהי תחושתי.

חשוב לי לכתוב את התזה הזאת, להפיק את המחקר הזה על מנת לנסות ולשנות עמדות, למגר סטיגמות, להכריח כל אדם שקורא את הדברים להתעמת עם מציאות חיים שאולי שונה משלו אך לא פחות לגיטימית- עם הוויית החיים המורכבת מאוד של אנשים המתמודדים עם ה"א ומוצאים את הקהילות הללו ברשת כמקום המסוגל להעניק להם סיוע בהיבטים שונים בחייהם.

כך שאני זקוקה לעזרתכן.

חשוב לי להבהיר, כל ציטוט שהוכנס ויוכנס למחקר היה ויהיה תחת שם בדוי, כלל הדיאלוגים מצויים אצלי בתיקייה מאובטחת שהגישה אליה היא בלעדית שלי, איש אינו נחשף אל פרטים אישיים העולים בתוך הדיאלוגים, גם מנחתי אינה נחשפת את תוכן הדיאלוגים ואני שומרת בקנאות (והדגש הנו בקנאות ממשית) על פרטיותם של כל אחד ואחת המוכנים לחלוק עמי מחייהם- זו התחייבותי ואיני חורגת ממנה.

בנוסף אני מקפידה לעולם לא לחרוג מגבולות הדיאלוג שכל אחת מציבה לי, חשוב לי עד מאוד שהדברים לא יהיו מתוך תחושת כפייה, אני מבקשת ללמוד מכן, להבין מכן- וזו מהות כל מחקרי.

כעת בנימה האישית ביותר, אני מבועתת מגודל האחריות, שכן כעת זה אמיתי, כעת גודל האחריות עליי כחוקרת הנה עצומה שכן חשוב לי לבטא את אשר אתן מבקשות להביע בצורה הטובה ביותר שביכולתי, ועבורי זוהי משימה עצומה.

גלית

היי,

פעמים רבות במהלך שיטוטיי בבלוגים שונים הנכתבים על ידי בלוגריות המתמודדות עם ה"א וכן במהלך הדיאלוגים השונים שקיימתי עם הבנות המדהימות שהסכימו לשוחח עמי נחשפתי אל תופעת הפציעה העצמית- Self injury /הטלת מום עצמית Self mutilation, שמופרעות אכילה רבות מבינינו מתמודדות גם עמה, במקביל או כחלק מהתמודדותן הכוללת עם ה"א.

בנימה אישית עליי להודות כי מעולם לא חשבתי כי אני עסקתי בסוג של הטלת מום עצמית (מעבר לעברי הענף בה"א- די אירוני אם חושבים על כך פתאום) עד אשר התחלתי לקרוא מאמרים אקדמיים בעניין לטובת סמינר מחקרי נוסף שעליו אני שוקדת (בפוסט הקודם ציינתי כי אני מעוניינת לבחון את העמותה הישראלית למחקר, מניעה וטיפול בהפרעות אכילה, אך הדבר ירד מהפרק שכן לא הצלחתי להתחבר באמת אל הנושא), כאשר תוך כדי קריאה הסתברו לי מספר אמיתות אודות חיי והתנהגותי שלי -עובדת היותי מופרעת אכילה, העובדה שיש לי ארבעה קעקועים, פירסיניג כל אלה התנהגויות הנחשבות בעיני חוקרים שונים כחלק מעיסוק בפציעה עצמית.

מהי בעצם פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית?

בספרות המחקרית מקצועית מוגדרת פציעה עצמית/הטלת מום עצמית כמעשה של השחתה מכוונת של רקמות העור/גוף ללא כוונות אובדניות מעם המבצע תוך ביטוי של התנהגות 'אב נורמאלית' שאינה זוכה לגינוי חברתי. 

בניגוד להפרעות האכילה המוכרות אנורקסיה נרבוזה, בולמיה נרבוזה ואכילה כפייתית, פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית אינה מוגדרת כהפרעה נפשית אלא מוזכרת כאחד התסמינים הרווחים בקרב מטופלים בעלי אישיות גבולית.

המחקר האקדמי בתחום מורה כי העיסוק בפציעה עצמית/ הטלת מום עצמי מתעוררת בקרב פרטים (אנשים) צעירים בגיל ההתבגרות והבגרות המוקדמת סביב גילאי 23-13, כאשר הדעה הרווחת במחקר ונתמכת על ידי נתוניהם של מחקרים קליניים שונים הנה כי נערות/מתבגרות ונשים צעירות עוסקות פי ארבעה יותר בפציעה עצמית מעמיתיהן הגברים- רק מחקר אחד מעלה את העובדה כי המדובר בשיעורים דומים של עיסוק בפציעה עצמית בקרב שני המגדרים.

סוגי הפציעה העצמית הרווחים הנם חיתוך עצמי, הכאה עצמית, והטלת מום עצמי באמצעות שריפת רקמות העור ויצירתן של כוויות חמורות, כאשר ההבדל המכריע בין גברים לנשים נמצא בעצם בצורת הפגיעה העצמית- נערות וצעירות עוסקות בחיתוך עצמי- שריטת הגוף עד זוב דם וחיתוך ממשי של הגוף וצילוקו באמצעות חפצים חדים בעוד גברים נוטים להטיל בעצמם מום באמצעות שריפת רקמות העור.

גורמים המובילים אנשים לעיסוק בפציעה עצמית-

זוג החוקרים Klonsky ו- Muehlenkamp שפרסמו את סקירתם ב- 2007 בהתבסס על מחקרי עבר בנושא תוך התבססות על עדויותיהם של מטופלים העוסקים בפציעה עצמית, מונים את הגורמים הבאים ככאלה המובילים פרטים לעסוק בפציעה עצמית: 

א. היעדר יכולת לווסת רגשות שליליים- מחקרים שונים מצאו כי פרטים העוסקים בפציעה עצמית מסוגלים פחות להתמודד עם וויסות של חוויות מטלטלות רגשית/ רגשות קשים עמם נאלצים להתמודד בשגרת חייהם. אנשים העוסקים בפציעה עצמית פעמים רבות יהיו נתונים בדכאונות קשים, יחוו מצבי חרדה קיצוניים ויהיו נתונים לתנודות חדות במצבי רוחם. היעדר היכולת לווסת את אותם רגשות קיצוניים או היעדר היכולת לעבד חוויות מטלטלות בצורה מאוזנת יותר נחשב לאחד הגורמים המרכזיים המובילים אנשים לבטא את רגשותיהם השליליים באמצעות פציעה עצמית/ הטלת מום עצמית.

ב. יכולת הבעת רגשות מופחחת- במקביל להיעדר וויסות רגשי מעלים מחקרים כי אנשים העוסקים בפציעה עצמית אינם מסוגלים לעתים קרובות לבטא באופן מלא את רגשותיהם, בחלק מהמקרים העידו אנשים העוסקים בפציעה עצמית בהיעדר יכולתם לזהות את ולהבין את רגשותיהם ואפילו ניתוק עצמי ממעשה הפציעה.

ג. ביקורת עצמית וזלזול עצמי (בנימה אישית שוב עליי להודות כי כאן מצאתי עצמי מזדהה עם הכתוב- המדובר בתחושה ודפוס התנהגות המלווים את חיי כל העת)- פציעה עצמית רווחת בקרב אנשים המגלים ביקורתיות עצמית רבה, מתעלים את תסכוליהם וכעסיהם כלפי עצמם וחשים תיעוב ושנאה עצמיים- תחושות אלה מובילות פרטים לנקוט בענישה עצמית, ותיעול כעס אל העצמי המתבטא בהטלת מום בגופם.  מחקרים שונים מצביעים על קשר ישיר בין זלזול עצמי ודימוי עצמי נמוך לבין העיסוק בפציעה עצמית. 

מכאן מקישים החוקרים כי אנשים הנוקטים בביקורתיות עצמית רבה/ זלזול עצמי המשולב עם דימוי עצמי נמוק הנם אלה המועדים לעסוק בפציעה עצמית בדרגות משתנות.

על הקשר שבין הפרעות אכילה ופציעה עצמית- 

חוקרים אלה מעלים כי קיים קשר בין ההתמודדות עם הפרעות אכילה כאנורקסיה נרבוזה ובולמיה נרבוזה לבין העיסוק בפציעה עצמית. לדבריהם אין זה מפתיע כי מתבגרות וצעירות רבות המתמודדות עם ה"א אכילה בדמות אנורקסיה במסגרתה המוקד הנו הרעבה עצמית עיסוק מתמיד בהימנעות מאכילה/ ענישה עצמית באם ישנה חריגה מתפריט או מה שאנו תופסות כאיבוד שליטה לחילופין בולמוסי אכילה בעקבותיהם אנו חשות אשמה/ גועל/ דחייה/ בושה בעקבותיהן מתעורר בנו הצורך שוב לטהר את הגוף כבמקרה של הבולמיה מתמודדות אף ובמקביל עם פציעה עצמית/ הטלת מום עצמי, שכן בשני המקרים לדעת אלה המדובר בביטוי קיצוני של תיעול הביקורת העצמית, הזלזול העצמי, השנאה העצמית וכלל הרגשות השליליים אותם אנו בעצם מעבדות ומבטאות באמצעות התמודדותנו עם ה"א.

עם זאת הללו מדגישים על אף העובדה שבמקרים רבים ההתמודדות עם ה"א מובילה אף להתמודדות במקביל ותוך כדי גם עם עיסוק בפציעה עצמית, לא כל אלה העוסקים בפציעה עצמית מתמודדים במקביל עם ה"א.

מדוע אני מעלה את הדברים, ראשית כי מעבר לכתוב במחקרים שאני קוראת אני מבקשת להבין את הקשר הזה באם הוא קיים- ואשמח להבין זאת מתוך דבריכן שכן מעולם לא פצעתי עצמי במודע. אני יודעת עד כמה הזוי זה נשמע שכן אני מופרעת האכילה יוצרת הבחנה בין התמודדותי משך שנים עם משטרי הצומות שנקטתי, הרעלת המשלשלים שממנה סבלתי במספר הזדמנויות, "טיהור הגוף" שאחריו הייתי חשה סוג של התעלות ואופוריה. איני מבקשת לשפוט ואני מקווה כי דבריי אינם מתקבלים ככאלה שכן אני יכולה להבין ממקור ראשון את תחושת היעדר הערך, הייאוש, עודף הביקורתיות העצמית המובילים אותנו להפרעה המשותפת לנו. בנות מציינות בפוסטים כי החיתוך גורם להן לחוש שוב או שרק לאחר שהן חותכות הן חשות משהו, את הכאב הפיזי הנלווה לכאב הרגשי- אולי הקעקועים שלי מהווים ביטוי לאותה חתירה של כאב פיזי- אין לי מושג.

על כל פנים, אם מישהי/ מישהו כאן יהיה מוכן לחלוק עמי מדעתו, ניסיונו, תובנותיו- אשמח, שכן אני מודה שאיני בקיאה בנושא, איני מבינה אותו כפי שאני חשה צורך להבין.

גלית