The Invisible Girl.
פשוט המקום שלי לכתיבה. |
 כינוי:
רואה ואינה נראית בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הוסף מסר | 5/2014
יומיים קסומים
אני לא יכולה לתאר את האושר שלי באותם הרגעים. לא יכולה לתאר במילים את האושר שלי.
לא ראיתי אותו בסך הכל שבועיים, אין לי זכות לדבר כל כך, כי יש זוגות שלא מתראים יותר זמן, אבל זה הרגיש לי כמו נצח, לא יכולתי למצוא טעם לחיים. פשוט למדתי כל היום, לא באמת הייתה לי שמחה. לא באמת היה לי חיוך טבעי במשך היום כמו שיש לי איתו. או כמו שיש לי כשאני נזכרת ברגעים איתו, או כשאני מתכתבת איתו.
הוא תיאר את זה בצורה מושלמת. "לא קיבלתי את המנה שלך." הבנתי על מה הוא מדבר, אבל בכל זאת שאלתי למה הוא מתכוון, כי רציתי לשמוע את זה קצת אחרת. "של השמחה, איזו עוד." באותו רגע התחלתי לבכות.
לא ידעתי אם זה היה מאושר או מעצב. כנראה גם וגם בו-זמנית. הייתי כל כך שמחה שהוא מרגיש ככה, כמוני. ואיך שהוא תיאר את זה, בצורה מושלמת ממש. הייתי כל כך שמחה שהוא גם מתגעגע אליי, כי הבטחון העצמי הנמוך שלי לא נותן לי לקחת את זה כמובן מאליו. אבל הייתי עצובה כל כך, כי הבנתי למה אני מדוכאת כל כך כל השבועיים האלה. הבנתי שזו הסיבה המרכזית וההדחקה של זה הפסיקה.
יש לי מן הרגל כזה, שאני פשוט לא מביטה במשהו בצורה ישירה כשאני יודעת במה מדובר, כי אני יודעת שזה יעשה לי רע. אני עושה את זה מתוך אינסטיקט בריא כי אני יודעת שאני צריכה לעשות המון דברים ואין לי זמן להתרכז בעצב שלי ולהתייפח. יש לי ללמוד ויש לי מטרה לסיים את הלימודים בצורה טובה. ולכן בעצם לא הבאתי לעצמי לשקוע בזה.
אז אתמול ראיתי אותו אחרי שבועיים. וחיבקתי אותו כל כך חזק ולא יכולתי להאמין שהוא פה, איתי. פה, שלי.
הייתי קרובה אליו כמו שלא הייתי הרבה זמן, וזה היה חסר לי כל כך. המגע שלו, הצחוק שלו, הנשיקות שלו. הכל, הכל, הכל.
היום היו לי פעמים שכנעט בכיתי כי ידעתי שהוא הולך עוד מעט.
אבל אני מקווה שאראה אותו הרבה. אני מקווה שהעבודה לא תהרוס, כי רק לחשוב על זה עושה לי כואב בלב. ואני מקווה שזה יסתדר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
