The Invisible Girl.
פשוט המקום שלי לכתיבה. |
 כינוי:
רואה ואינה נראית בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2014
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 7/2014
רותחת מעצבים
אני שונאת שאני צריכה לשבת בבית כי זה "בטוח יותר."
אני שונאת שאני לא יכולה לראות אותו ולהיפגש איתו כי זה מסוכן לנסוע באוטובוסים בכבישים כשכל רגע יכול ליפול טיל.
אני שונאת שאני לא יכולה לעשות עם זה כלום ולדעת שזה באמת בטוח לנסוע ופשוט לנסוע בלי למצמץ.
אני כל כך רוצה לראות אותו. עד כדי בכי. אני חושבת שלא אראה אותו עוד שבוע שלם ואני רוצה לבכות במיטה שלי מכוסה בשמיכה בלי שאף אחד יפריע לי.
פטתית הא?
משתדלת שלא להיות.
זה מרתיח אותי.
אני שונאת את כל המצב הזה ואני שונאת את האזעקות שלא נותנות לי לשבת חצי שעה רצופה ברוגע ומאלצות אותי לרוץ לממ"ד כל הזמן.
אני שונאת שאני שומעת את האזעקה בראש שלי כשיש שקט בחוץ.
אני שונאת שאופנוע עובר ואני מדמיינת כבר אזעקה ומתכוננת לרוץ לממ"ד.
אני שונאת להיות פרנואידית.
אני זועמת על כל המדינה הזאת שלא טיפלה במצב הזה במבצעים קודמים ופשוט נתנה לחמאס להתחזק ולרכוש יותר טילים שיפגעו בנו בבת אחת.
אני שונאת את כל הלחץ הזה, את הסכנה הזו, את החוסר אונים הזה. את עצירת השגרה הזו.
למה אנחנו צריכים לחיות ככה? זה מרתיח זה מוציא אותי מכליי.
אבל לא, זה לא הכל. הכי הכי מרתיח אותי, זה שעד שהטילים לא הגיעו לתל אביב, המצבע נמשך באיטיות ובחוסר התקדמות טוטאלית.
אבל איך שהגיע לתל אביב, "משנים את כל המבצע!" ועוד כל מיני ביטויים של ביבי ("נסיר את הכפפות!" או משהו מטופש אחר).
זה מרגיז. מה, תושבי הדרום לא מספיק חשובים? אנחנו לא נחשבים לתושבים של המדינה בעלי זכות לחיים שווה בדיוק כמו תושבי תל אביב?
זה נושא אחר לגמרי אבל זה מכעיס. כל המצבעים האחרים שהיו, לא היה כמעט כלום לעבר המרכז ובגלל זה הם נגמרו כמו שהם נגמרו! עם הפסקות אש.
הכל מרגיז. אוף.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
