The Invisible Girl.

אתה איתה. ואני בצד, לבד. מסתכלת עליכם. היא מדברת בקול רם, והקול שלה מאוד דומיננטי. מראה על נוכחות גבוהה. כמובן שאת כל זה המוח שלי המציא, כי אני לא באמת יודעת איך הקול שלה נשמע. אבל זה כנראה מה שהכי מפחיד אותי.

אני לא יודעת על מה אתם מדברים ואני מאבדת את הצפון לגמריי, אז אני ניגשת אליכם, אומרת משהו פזיז שאני כבר לא זוכרת וזה גורם למהומה כל כך גדולה מהצד שלה ולעצבים מהצד שלך. אני לא בטוחה אם התעצבנת עליי או על המצב, אבל היית עצבני.

הלכתי. מהסיבה שפשוט לא התאים לי להסתכל עלייך כשאתה איתה, זה כאב מידיי.
אני זוכרת שהיא צחקה. שהיא הייתה מאוד רעה. חסרת רגש, אפשר לומר.

לקח לך זמן להגיע אליי, ורתחתי על הכל.

כשהגעת, התחלת להסביר לי הכל. וזה לא עזר כי הכעס בי בער ורתח. הוא עד עכשיו שם, רותח ובוער, למרות שכל זה לא התרחש בכלל.

אתה אמרת שזה היה סתם, שסתם נזכרתם בזמן שלכם ביחד ושהיא בכלל לא הבינה למה נפרדת ממנה, אז הסברת לה. (אהמ טיפשה). שצחקתם על משהו. הייתי בשוק חיי, לא הבנתי מה הולך כאן לעזאזל. נזכרתם בזמן שלכם ביחד? אני כאילו הפרעתי? אכלתי את עצמי, ולא יכולתי להתמודד עם כלום. הייתי אבודה בתוך עצמי, ולא ידעתי איך לתאר לך את זה באותו רגע, בחלום אני מתכוונת, בכדי שתבין איך אני מרגישה. הרגשתי כאילו אני עומדת להתמוטט.

לאחר מכן, אמרת שכשאני הגעתי היא אמרה משהו רע עליי, שהגנת עליי ופשוט הלכת באמצע הדברים שלה.

אני לא חושבת שזה הגיע אליי למוח באותה השנייה, אבל עכשיו אני מבינה שאתה איתי ולא איתה. אתה לצידי, ואתה אוהב אותי.

לא משנה מה יהיה, אתה איתי.

הצעקה החלשה שלי פילחה את השקט שהיה שם, בחלום ההזוי הזה שלי. רציתי לקלל אותה, אבל משום מה החזקתי את עצמי, ומהפה שלי יצא לי רק שהיא זבל, בערך מחמאה לעומת מה שהיא באמת הייתה. לא מבינה כרגע למה, אבל בסדר.

הקול שלי כמעט לא יצא. הצעקה הייתה שקטה ולא יכולתי להגביר את קולי יותר. היא, שהייתה בחדר אחר לגמרי, אמרה גם כן משהו עליי, וזה נשמע כאילו היא הייתה לידי. זה היה חזק למדיי, וגרם לי להרגיש חלשה לעומתה. הרגשתי כאילו היא הרבה מעליי. וזה הפחיד אותי כל כך.

היא הייתה יותר טובה ממני, זה מה שהמוח שלי מפחד ממנו. היא יותר חזקה, זה מה שאני כל כך חוששת ממנו.

היא צעקה לי שאני מפגרת, שאני מחזיקה אותו. אמרה דברים שאני כבר לא כל כך זוכרת, אבל הכוונה הייתה שאני חרא, והיא עדיין רוצה אותו לעצמה.

אחרי שהצעקות פסקו, דיברת איתי עוד. אני לא זוכרת מה נאמר, אבל סלחתי. אני בטוחה שסלחתי. עדיין כעסתי, אבל סלחתי. אותה תיעבתי כמובן. זה התבטא בזה שכאשר הלכנו לבריכה, נעלתי דלת כלשהי, בשביל שלא תוכל להיכנס. לגמריי חסמתי את הדרך שלה. והיא וחברתה ניסו להיכנס. כן, איזושהי חברה שלה הייתה שם והביעה נוכחות ענקית.

הסוף היה טוב לדעתי. גם אם לא הרגשתי בזה באותם הרגעים.
שחיתי. שחיתי ב15 שניות לקצה השני של הבריכה, והייתי גאה בעצמי.
ואז כשיצאתי הייתי עם המשפחה שלי, ואתה איתי. אני זוכרת שעדיין כעסתי ולא הבנתי מה התרחש לעזאזל, אבל הייתי בסדר. היה טוב.

עכשיו כבר חזרתי לעצמי ולרוגע שלי. בעיקר אחרי שכתבתי. בעיקר אחרי שהבנתי מה החלום הזה מוסר לי.

קודם כל החלום הזה הראה לי את הפחד שלי, וגרם לי להסתכל עליו בבהירות. ושנית, הוא מסר לי שאני לא צריכה לפחד ושזה טיפשי לגמריי. זה פשוט חסר כל טעם, אין לזה באמת שום סיבה הגיונית.

היא כבר לא בחיים שלך. (טפו טפו טפו כמו שאומרים), ואם היא תחזור איי פעם, אני יודעת שאני יכולה לסמוך עלייך שתיהיה לצידי. אני פשוט יודעת את זה, החלום הבהיר לי כמה דברים.

אם בכל זאת החלטתי לשלוח לך את זה, ואתה קורא את זה, אני מקווה שאתה מבין את מה שניסיתי להבהיר פה לעצמי, ושאתה לא חושב שאני איזה מפגרת.

אני לא מפקפקת בך אפילו לא קצת, החלום הזה שיקף את הפחד שלי. פחד דיי שטותי וטיפשי למען האמת, בטח גם אתה חושב ככה, כי סך הכל אני מכניסה את עצמי לסרטים, וכנראה שגם המוח שלי מומחה לא קטן בלעשות זאת.

ואני רק צריכה ללמוד להתמודד עם זה, ולהוציא את עצמי מזה.

אני מקווה שאצליח. מקווה שההצלחה מתבטאת כבר עכשיו.