ושוב איכילוב. שוב ניתוח. לכאן הגיעו הדברים שישה שבועות אחרי שהחלה מסכת ההידרדרות במצב, תחילה באופן הדרגתי ואחר כך בקצב של זמרת גוספל המתגלגלת במורד מדרגות הכנסייה. אם בהתחלה חשדנו שמדובר באיזו דלקת חביבה בדרכי השתן שמחמירה את הספסטיות ואחר כך תלינו את תקוותינו בציפורן חודרנית מיניאטורית, הרי שכעת ברור שמדובר בדבר גדול הרבה יותר, הכי גדול, הביג-מאמא של עמוד השדרה, חמש החוליות הראשונות של עמוד השדרה הצווארי, שדרת הפיקוד העליונה, המקטע הצפוני בכביש חוצה ישראל לאורך הגב הכפוף שלי. חוליות C1 עד C5. מהחרמון עד עפולה.

הסכנות: נשימה, גפיים עליונות, שיתוק מוחלט של הגוף. פינאטס.

התקווה: לעצור את ההידרדרות.

אפשרות להחזיר את הגלגל: סיכוי.

בשלב מסוים ידעתי שזה בא. כשהספסטיות קיפלה אותי מכאב, כשהרגליים הפסיקו לשתף פעולה עד כדי שיתוק, כשלא הצלחתי להתהפך במיטה, כשהפיזיותרפיה הלכה אחורה במקום קדימה, כשהפסקתי לרגיש חלקים מהגוף שלי, כבר ידעתי שזה בדרך. וברגע שהמנתח התקשר אחרי שעיין בצילומים ואמר שצריכים להיפגש, כבר הרגשתי קצת הקלה.

אז מחר בבוקר מתגלגלים בקריאות ג'ימלאיה לחדר הניתוחים, מוציאים משם את הנבלות שלוחצות על החוט ומתחילים מחדש.

מי שיכול שישלח לי אנרגיות חיוביות דרך האוויר, המייל, הים או הדרופבוקס.

ומי שרוצה שישלח אותן גם למנתח שלי. שיישן שוב, שיקום טוב, וכמו שכמה חברים הוסיפו: שאשתו תתן לו בלילה.

עדכונים יבואו בהמשך על ידי או ידי באי כוחי.

ובינתיים, יאללה ברעל.

ניפגש בצד השני של ההרדמה.