כמעט שבוע אני נמצא במחלקה אחרי שיצאתי מטיפול נמרץ. ארבעה שכנים התחלפו לי. ודווקא המעיק מכולם נשאר הכי הרבה זמן. אין רגע שקט אצל האיש הזה. כשהוא לא גונח הוא משתעל שיעול שחפני, או מקטר, או מפליץ, או מדבר מתוך שינה, שיחות שלמות במעמד צד אחד, או צועק לתוך הטלפון, שמצלצל ברינגטון מעצבן שלעולם נענה רק אחרי שהטלפון כילה לנגן את המנגינה הזוועתית עד תום. לפעמים כשהוא רוצה לגוון הוא מזמר זמירות מבית הכנסת. לאיש הזה יש קול-קול. כל שיעול בא מהלב. כל גניחה היא באס מעושן וזקן. כל זמירה היא בזיופים ממולמלים שמקשים על זיהוי המקור. פשוט לא מסוגל לשכב בשקט. אני שוכב עייף, מרוט, כל מה שאני רוצה זה לעצום עיניים ולישון, ובכל שעה משעות היממה הוא שם בקול העורב שלו, ממלא את האוויר הדחוס בחדר ברעש בלתי נסבל. והקטע הוא שהוא בכלל לא אמור להיות כאן. הוא בכלל שייך למחלקה אחרת, אלא ששם לא היה מקום. אז כאן היו נדיבים והיו מוכנים לקבל אותו וזאת התודה שלו. ואם זה לא מספיק, היום הוצע לו להתפנות לחדר אחר במחלקה, אך הוא נעמד על רגליו האחוריות, ובגיבוי משפחתי נבח על האחות החצופה שרצתה להכניס לכאן חולה קשה יותר שבאמת שייך למחלקה.

אם כבר רעשים, אני חייב לחזור רגע לימי הטיפול הנמרץ. שכבתי בחדר פרטי, ממש ליד הכניסה. הדלת לטיפול נמרץ הופעלה בלחיצת כפתור שהפעילה מנגנון חשמלי-פניאומאטי. בכל פעם שנפתחה הדלת נשמעו שתי פעימות כשל מזגן תעשייתי שמתחיל לפעול, מלוות בצליל Ohmmmm שנמשך עד לסגירת הדלת בקול שתי נקישות דקות. כל פתיחה כזאת של הדלת הקפיצה לי את לחץ הדם והגבירה את כאב הראש שקדח לי ממילא. מעל הכל הציקה העובדה שאי אפשר היה לחזות מתי יזנק ה- Ohmmmm הבא אל תוך חיי, בכל רגע יכולים לצוץ רופא, אחות, מנקה, או לחילופין יכולים אחד מהם או מהאורחים לצאת החוצה ולהפעיל את המקרר התעשייתי מחדש.

עכשיו שאני במחלקה, לא רחוק מהיחידה לטיפול נמרץ, אני עדיין שומע מפעם לפעם את הדלת המקוללת ההיא נפתחת והבטן שלי מתכווצת מזיכרון טרי של דלתות שלא מנחשות אותי ונפתחות בנהמה.