יש רגעים בהם הכל מתגמד; רגעים בהם כל התלונות, הקיטורים והדכאונות נראים לפתע כל כך קטנוניים; רגעים בהם המשפט הנדוש "יכול להיות יותר גרוע" מקבל משמעות אמיתית; רגעים בהם המציאות מכה בך בבעיטה לבטן המשאירה אותך מכווץ ומתנשף בכבדות.

הפוסט הזה בא להציג בפניכם את ענת – אדם מדהים, אדם אמיץ ועקשן.

ענת חולה בנוירופיברומטוזיס, כמוני. אבל לא בדיוק כמוני: סוג המחלה שלי הוא TYPE 1. שלה TYPE 2. וזה מה שעושה את כל ההבדל: הגידולים אצלה הם בתוך הראש, לוחצים בחוזקה על גזע המוח, מותירים אותה חירשת, אילמת ומשותקת ברוב גופה. רק יד שמאל חלשה עוד נותרה ככלי תקשורת אחרון בינה לבין העולם, בנה בן ה-4 ובעיקר החבר האוהב שלה, שלא מש ממנה, דואג לה ומטפל בה. החבר הוא גם זה שכותב ברגישות ובאהבה את הבלוג מנקודת מבטו, וכך הוא מתאר אותו:

זה סיפור על הדרדרות גופנית איומה - ועל התפתחות נפשית מופלאה; על מאבק בגורל - ועל ההשלמה עימו; על כמיהה למוות - ועל האחיזה הבלתי מתפשרת בחיים. זה סיפור על אהבה אחת ששורדת למרות - ואולי בזכות - כל הקשיים. זה הסיפור של החיים שלנו.

ועכשיו, אני שולח אתכם לקרוא את הבלוג המרגש והנפלא הזה; לקרוא ולהתפעם; לקרוא ולהתחזק; לקרוא וללמוד להעריך מחדש את החיים, את הדברים הגדולים והדברים הפשוטים; לקרוא וללמוד מהי אהבה אמיתית.