מי שעוקב אחרי הבלוג הזה עלול לקבל את הרושם, שכל מה שהמחלקה מתעסקת בו הוא אכילת מזון ופליטתו. לא כך הדבר. החולים מנהלים במחלקה חיי חברה פעילים ותוססים. טוב, אולי לא תוססים... מוגזים. עדין. בעיקר מול הטלוויזיה.

כן, כן. הטלוויזיה. הטלוויזיה היא-היא המרכז התרבותי- חברתי של המחלקה. מדורת השבט סביבה מתכנסת המחלקה בשעות הפנאי. היא ממוקמת ליד חדר האוכל, ודולקת תמיד. בווליום מקסימלי. אם היא נכבית - מופעלת אזעקה, הדלתות של המחלקה ננעלות אוטומטית וכוח ימ"מ מיוחד מגיע, מאתר את הפושע  שאחראי למחדל ועושה לו חוקן בלי משפט.

החולים צופים בטלוויזיה, על שני ערוציה, כל הזמן. אם אין מי שיצפה בטלוויזיה, משאירים מולה כסא גלגלים ריק, שהיא לא תרגיש לבד. אין להם העדפה לערוץ מסוים. גם לא לתוכנית מסוימת; תוכניות ילדים, בישול, ספורט, מדע, חדשות, סריגה, פלסטלינה, בוטניקה - הכל הולך. גם לשלג יש רייטינג מכובד.

אבל לא מכובד כמו שיש ל"ערב חדש" – נקודת השיא בחיי היומיום האפורים של מחלקה 4. היא האב, היא הבן והיא גם רוח הקודש. בשעה חמישה לחמש ניתן לחזות בשיירה של כסאות גלגלים נעה בקצב של רבע קמ"ש במורד המסדרון, לכיוון הטלוויזיה. כולם נדחסים בשטח הצר, צופים במכשיר הפלאי בעיניים כלות, גומעים את כותרות הסיום של החדשות באנגלית, צולחים את המנחה החייכן של תוכניות הילדים, שורדים בקושי את הפרומואים והחסויות, עד לרגע הגדול בו מפציע המנחה על המסך והתוכנית מתחילה. "תגביר, תגביר! חדשות!" "ששששש...".

אחד הנוכחים מתקרב באיטיות למסך במטרה להגביר, וכמובן מחליף ערוץ; "בוא'נה! מה'תה עושה?!"  "תחזיר! תחזיר!" נשמעות קריאות מכל עבר של צופים נזעמים, סוקלים את האומלל במבטיהם. הוא לא יעבור את הלילה בשלום.

אך לא כולם סוגדים לאלילה עם האנטנה: אני עוד נזכר בחלחלה באחר צהריים מסויט אחד. זה היה בתקופה הקשה ביותר שלי בבית החולים, כשלא הייתי מסוגל להניע בעצמי את העגלה. אחד העובדים הוריד אותי מהמיטה, ושאל: "לאן לקחת אותך, לטלוויזיה?" נו, איזה אפשרות אחרת הייתה לי? שיהיה טלוויזיה. כמה נורא כבר יכול להיות?

אוהו. אוהו! כמה נורא? מאוד נורא! מאיפה עליי לדעת שבכל יום בארבע וחצי משודרת אופרת הסבון "כל ילדיי"?! אני לא מאחל את החוויה הזו לאיש. להיות כבול מול הסדרה האיומה הזו, ללא יכולת לזוז, או אפילו להזיז את הצוואר, כמו הגיבור האומלל ב"תפוז המכני". לצפות בעל כורחי בדיאלוגים המטופשים, בדמויות הרדודות שריצדו מולי. אוי, האימה! האימה! ייחלתי להפסקת חשמל, לרעידת אדמה, לטיל סקאד – כל דבר שיגרום לסיוט הזה להיפסק. הישועה באה בדמותם של חברים שבאו לבקרני וחילצו אותי משם מתנשף, דומע ומחרחר, ממלמל מבין שפתותי: אופרות סבון - לעולם לא עוד.

אך הבה לא נעשה הכללות: הטלוויזיה איננה מקור הבידור היחיד בבית לווינשטיין. יש עוד. למשל, ההרקדות:

בכל יום שלישי, בשעה שש ושלושים, מתקיימת ברחבה ליד הקפיטריה הרקדה למאושפזים. לא צריך להכיר את המלים, לא צריך להכיר את המנגינות, לא צריך לדעת לרקוד; הכללים הם פשוטים: כשמתנגן הבית – מסתובבים במעגל גדול. כשמגיע הפזמון – נכנסים פנימה ויוצאים החוצה. נסביר שוב: בית – מעגל, פזמון – פנימה החוצה. לא משנה אם זו שרית חדד (בראש  רשימת הפלייליסט של המרקידים), אייל גולן (מקום שני), שלמה ארצי, ברי סחרוף, שב"ק ס' או מַקַרֶנה. בית – מעגל, פזמון – פנימה החוצה. לא קשה.

כשיש הרקדה אי אפשר סתם לשבת ולצפות מהצד. לא ולא. עלמות חן מסתובבות בין המשקיפים ומזמינות אליהן בחיוך מפתה (עלק) את הביישנים / סרבנים / גידמים למיניהם להצטרף אליהן לרוטינת ה-בית – מעגל פזמון – פנימה החוצה; דוחפות, מושכות, מסובבות, מוחאות כפיים. העיקר שתרקוד.

בסוף ההרקדה מצטופפים כולם בַמקום (בלי להסתובב במעגלים, לשם שינוי), מניפים ידיים אל על ושרים בפאתוס את "תודה על כל מה שבראת" של חיים משה. בגרון ניחר, בעיניים דומעות, בלב רוטט.

 ואז הם מתפזרים, איש איש למחלקתו, איש איש לחדרו, איש איש למיטתו. נשכבים על המיטה, עוצמים עיניים. בחלומם הם ממשיכים לרקוד, בשדה פרחים ענק, קלים כאיילות, חופשיים כציפור. בית – מעגל, פזמון – פנימה החוצה.