הגיע הזמן למחות שוב, לחזור לרחובות ולמחות כחלק מהמחאה העצומה הזאת שאנו נאבקים עימה כבר חודשים.
אני הייתי בהפגנה היום (29.10). אני באתי והתאכזבתי לחלוטין.
מעבר לעובדה שהמספר נהיה קטן משמעותית ממחאות שעברו, ומעבר לעובדה שאנשים ישבו בבתי קפה מסביב ואכלו וטענו שהם היו חלק מהמחאה,
ומעבר לעובדה שאנשים שלא היו אמורים להיות במחאה, כמו מפלגת קדימה, היו במחאה, אני התאכזבתי מהתוכן.
הסיסמאות שנזרקו לכל עבר, כבר שמענו אותן וראינו איך הן מרעידות את הארץ בצעקת "העם דורש צדק חברתי".
ראינו איך העולם מתהפך למשמע הצעקה של "הו הא מי זה בא? מדינת הרווחה"
וראינו איך כל העם בדמעות סוחפות של אושר ייאוש והתמוגגות בזמן שקול רועם מסביב בצלילי "רוצים צדק, לא רוצים צדקה".
אבל סיסמאות הן סיסמאות, והן נועדו להישאר סיסמאות.
כשאדם עולה לבמה המרכזית לנאום בנושא המחאה לאלפי אנשים, אני מצפה שהם יגידו מעט מעבר לסיסמאות האלו.
אני מצפה שידברו על מה עושים, ומה יש לתקן, כי לצעוק שיש משהו לתקן זה לא מספיק.
באותה מידה אני יכול ללכת ברחוב ולצעוק "היום יום שני ואחד ועוד אחד שווה שתיים". זו אותה משמעות לחלוטין. המובן מאליו.
אני חושב שרמת האכזבה הגדולה ביותר שלי, הרגע בו עזבתי את המחאה במחשבה המזעזעת של "אני לא יכול להישאר עוד שנייה אחת פה"
הייתה כשדפני ליף עלתה לבמה וצעקה כך: "העם דורש צדק חברתי! קבלו את חמישיית הקאמרי בהופעה!" וירדה מהבמה.
כאן הגבול שלי נעצר, ואני עזבתי, בפעם הראשונה, מחאה לפני סופה.
הרעיון של המחאה שנעכרה היום הוא רעיון נפלא, הוא טוב, הוא מבוסס, הוא חזק והוא משמעותי.
תוכן ההפגנה שנערכה, והצורה בה ערכו אותה, היא בושה למחאה עד כה.
אחד הדברים הנוספים שקשה לי להתמודד איתם במחאות זה כאשר מביאים זמרים להופיע.
הרעיון המחאה הוא מטרת המחאה, לא להציג הופעה לקהל. במצבים כאלו אנשים באים להופעה ולא למחאה, וזו טעות שלדעתי יש לתקן.
אז כן, אני באתי, והתאכזבתי, וצעקתי הרבה, ועזבתי מכעס. אני לא מתכוון במחאה הכושלת הבאה לנהוג כך. אני מתכוון לעלות לבמה ולצעוק לשינוי, לומר דברים מעבר לסיסמאות, לומר דברי טעם, לא לתת לזמרים לשבות את הקהל בשירה ולחכות שהוא יעזוב, ולהוביל למימוש הרעיון ולא להצגתו.
עד כאן, לילה שקט לתושבי הארץ, ונתראה במחאה הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
