השבוע הזה היה אמור להיגמר אחרת.
הוא התחיל כ"כ טוב.
זה מבאס אותי כל פעם מחדש
שהכל נראה טוב ומושלם
ואז.
משום מקום מגיע הנאחס הזה וזה מחזיר אותי אחורה.
לאותם רגשות ובלבול מלפני שנה.
ודיייי!
אני לא יכולה יותר באמת.
השבוע דוד שלה מת.
אין הרבה מה להגיד.
היא הייתה אמורה לבוא להגיד לי ראשונה.
אבל הייתי אחרונה לדעת.
היא אפילו לא באה אליי.
אני באתי אלייה כי הרגשתי שמשהו קרה.
הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר עם דוד שלה
כי ידעתי את זה ממזמן והיא לא הייתה עצמה.
בקיצור אני ממש מאוכזבת מעצמי.
לא ידעתי מה להגיד לה איך לעודד אותה.
פחדתי לגעת בך אפילו
לחבק אותך.
כי ידעתי שאני ירגיש משהו אחר כך.
אני מצטערת.
את לא יודעת כמה זה מציק לי.
ואחרי שסיפרת לי ברמת שכל היום נהרס לי.
הייתי עצבנית.
האשמתי את עצמי.
כי זה תמיד מה שאני עושה.
לא חדשש.
הבנתי שגם מה שקרה בינינו זה אשמתנו.
לא רק שלי.
או שלך.
זה שתינו אשמות בזה.
ואם נועדנו להיות ביחד
אז זה יקרה מתישהו.
ואם לא גם טוב..
אז באמת זה לא נכון לנו להיות ביחד.
אז פריאל
אני מצטערת כ"כ
זה לא היה אמור להיגמר ככה.
ובכללי.
אני בטוחה שהכל יסתדר אצלך.
אין מה לעשות.
אם יכולתי לעשות משהו
הייתי עושה.
תרגישי טוב
אוהבת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
