אני מתחילה לחשוב שטוב לי יותר לבד. לא בקטע הזוגי אלא בכלליות, פשוט לא נוח לי בחברת אנשים לא אוהבת את זה, לא מסתדרת עם אנשים.
יש איתי בבסיס כולכך הרבה אנשים שאני חושבת לעצמי כמה בלתי נסבלים הם ומצד שני הרוב המוחלט של האנשים בבסיס מרעיפים עליהם אהבה.
משהו לא ברור
לא מסתדר לי בראש
איך אפשר להיות אדיש ומגעיל ומעצבן ועדיין שיאהבו אותך כולכך וירצו בחברתך וביחס שלך?
סתומרת אני מנסה כמה שיותר לא להיות כמו אותם אנשים שאני לא אוהבת, לא להתנהג באנוכיות וחוסר רגישות כמוהם, אבל אני מרגישה שזה ממש לא מקבל תגמול או מתפרש כנחמדות אצל שאר האנשים.
אפילו אולי אם תשאלו אנשים בבסיס יגידו שאני לא נחמדה? ומעצבנת ?
לא יודעת
תמיד בימים מרוכזים שיוצאים "לטיול" נגיד כול המסגרת מהבסיס או משהו כזה אני מאבדת את עצמי. הולכים ממקום למקום ותמיד הולכים לצד מישהו/מישהי ואני מוצאת את עצמי מתהלכת בין כולם לבד. כאילו שאם אני לא אצמיד את עצמי לחברת אנשים זה לא יקרה הפוך..
אני לא מושכת לקרבתי אנשים? אני אפילו מרחיקה אותם?
המתכון הבטוח לתסכולים : בולמוס, להקיא, לחתוך, לשתות קפה,להרגע,שוב להקיא.
ורק 11 בבוקר.....
מה יהיה איתי בסוף ?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes