Blind Eyes

לא מאמינה שעברו חודשיים מאז הפעם האחרונה שכתבתי או שנכנסתי לכאן.

כלום לא השתנה הכול עומד במקום.

לא יודעת מה ציפיתי מהבלוג הזה, להפוך אותי ל"אדם" נערץ? כנראה שלא, אהוב? אולי. אולי התחושה הזאת שכשאני לא נמצאת זה יפריע למישהו. שמישהו ירגיש שלא נכנסתי חודשיים. אבל זה לא קרה.

אז חודשיים אחרי, והמצב בדיוק אותו הדבר. יושבת במחשב בחדר, עם דמעות בעיניים ופצע פתוח רושמת, מטושטשת מהכול מסביב. כבר אין לי אנרגיה לכלום. חושבת לפעמים אם לספר לאמא ומתי ואיך? ואם לבקש עזרה ומתי ואיך?

ואולי אתה עדיין קורא כאן בעצם? מסתכל מדי פעם וקורא? ותוהה לעצמך איך היא נהרסה ככה מול העיניים שלי או מאחורי הגב? אבל אני כבר לא הבעיה שלך.

אולי אני נועדתי לשקוע בעצמי, מי צריך בכלל זוגיות? אני בשלשה מתמדת כול החיים שלי עם שני מלאכי מוות שלוחשים לי כמה לא מוצלחת וכמה שמנה אני. והאמנתי וקניתי את זה.ואני מתחילה להקשיב להן ויחד אנחנו מגיעות למקומות מטורפים.

השמנתי.

אני לא יציבה נפשית. אני מרגישה את זה, אני לא צריכה איש מקצוע כדי להחליט שהדכאונות שלי הם לא סתם ושהתדירות שלהם לא סבירה. ושהתהפוכות של "אושר" ועצב לא הגיוניים. או שלבכות בכי כמו שלי סתם כול כמה זמן, לא זה לא תקין.