פעם רק בקשתי שתלך. שתעוף מפה, קראתי לך חצוף.
איך אתה מעז לפלוש לי לפינה שלי ולחטט לי בבלוג?!
כן אתה, שבכיתי בגללך חודשים ושנים, שרמסת לי את הלב.
ששברת וריסקת ומה לא עשית ללב המסכן ההוא?
אתה שיצרת צלקות מדומות ואמיתיות על כול הגוף שלי, שהיית ולא היית שם אף פעם בשבילי, האביר על הסוס הלבן.
כן אתה האביר.
איפה אתה עכשיו?
אתה ממשיך לקרוא פה? מסתכל לי בפייסבוק? בווטסאפ מתי התחברתי?
חודשים אחרי שנפרדנו, המשכנו הלאה, ראינו עולם, אבל איפה אתה עכשיו?....
אחרי שכולכך צרחתי וצעקתי כמה אתה חסר בושה וחוצפן וחטטן שהגעת לבלוג שלי ולמפלט הקטן שלי, אני שואלת את עצמי למה אתה לא שוב כאן אחרי הכול?
חודשים ארוכים שלא רשמתי אז הגיוני שלא יהיה לך מה לחפש ולהסתכל כאן, והלוואי שלא תראה את זה, אבל
אני לא מצליחה לשכוח
אני לא מצליחה להתגבר
הלב ממשיך ומנסה לאהוב מחדש, ואני באמת נותנת צ'אנס ומנסה לפתוח את הלב והרגשות, אבל אף אחד לא משתווה לך
אף אחד לא מכיר אותי כמוך
אף אחד גם לא יכיר.
כול זיכרון שיש לי בראש, כול רגע ותמונה שחקוקות שם בתאים במוח כוללות אותך איתי, וזה פשוט בלתי אפשרי לנתק אותך משם.
מפחדת להגיד, אבל אוהבת. אוהבת אותך מאוד.
וזה כואב . וזה מתיש ומייגע.
ובאותה נשימה- לא בטוחה בכלל אם זה שאני אוהבת אומר שאני רוצה שנחזור.
בלי לשים לב כול כך הרבה דברים השתנו, כול כך הרבה קרה ורק לך לא יכלתי לספר. לבן אדם הראשון שהייתי מספרת לו הכול הוא עכשיו האחרון?.
לספר לו שהשתחררתי.למרות שהוא כבר יודע אם הוא מסתכל על התאריך.
לספר לו על הפסיכומטרי, וכמה הוצאתי במבחן הכמותי הראשון.
לספר לו שהאוכל מתחיל להשתלט עלי שוב, ולבקש שיציל אותי מעצמי. מההקאות, מהחתכים.
לספר לו שיש לי סבא מצד אבא. אבל מאוחר מדי כי הוא כבר נפטר.
מי היה מאמיןץ
לבכות לו שמצאו לסבתא גידול סרטני. ברוך הבא סרטן השד, עכשיו כולנו בכוננות.
מתי כול זה הספיק לקרות?
ולמי מספרים בכלל?
הלוואי ויכלתי לשלוט בכול הרגשות האלו, בדמעות הבלתי נשלטות, בכעס ובעצב שבאים בלי להודיע.
מרגישה חסרת שליטה על החיים שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes