Blind Eyes

אף פעם לא הייתי מביעה את עצמי ממש בעמדות פוליטיות. אולי כי כול המפלגות היו מבלבלות אותי, וכול העמדות אמרו בעצם אותו הדבר אבל אף אחד לא אומר כלום.

עד לפני שבועות בודדים יכולתי להגיד בחצי חיוך שאני דיי באמצע בדעות הפוליטיות שלי, אפילו קצת נוטה שמאל, כי אני מבינה שאנחנו מדברים על מיעוט אכזרי והרוב המוחץ דווקא באמת בסדר.

אבל אי אפשר להישאר אדיש לזה יותר, ומהר מאוד הנטייה שמאל הפכה לאמצע ולימין, ולכעס ולעצבים.

הרבה כעס בעיקר על העולם כלפי חוץ, כמה נאיבי ותמים אפשר להיות? איך הפילו אתכם בכזאת קלות בפח?

איך מישהו מהעולם יכול בכלל לשקול בדעתו שזה בסדר מה שהולך כאן בארץ?

בתור אחת שיש לה לא מעט חברים בחו"ל וגם חברים מוסלמים (בפייסבוק וכאלה) ממשלחות ותנועות נוער שהייתי , אני פשוט נשארת המומה וחסרת מילים מול ההודעות והמסרים שהם מעלים.

כמו אזרחית טובה ישבתי ורשמתי נאומים על גבי נאומים, האשמות והטחות בלי סוף לאותם האנשים, כול יום הם זוכים לראות פרסום של סרטון הסברה ישראלי אצלם בפייסבוק ממני. ועדיין תחושת החוסר אונים הזאת לא מרפה ממני.

איך ייתכן שכול העולם עיוור כול כך? איך מישהו יכול לשפוט את ישראל על ניסיונות ההגנה שלה ?

אני אמנם חלק מתושבי המרכז שהבועה שלהם התנפצה בשבועות האחרונים, אבל אני יכולה להגיד בכנות שכבר הרבה זמן לא פחדתי כול כך כמו שפחדתי בפעם הראשונה ששמעתי את האזעקה בין הקירות שלי בבית. אצלנו, במרכז ? בגוש דן החסין ? ומאז זה רק התגבר, הורדתי כול אפליקציה אפשרית לפלאפון לקבל עדכונים והתראות בזמן אמת, לא התנתקתי מהמחשב ומהטלוויזיה, בוקר ולילה, מדאגה מה קורה שם בחוץ , ואיך אפשר לעזור להם ? לא ישנתי בלילות כי שמעתי את הצליל של ההתראות, ונשארתי ערה לקרוא כול עדכון אפשרי.

לשלוח חבילות לחיילים כבר שלחתי, לקנות סחורה מאנשי הדרום כבר קניתי, להתפלל לשלומם כבר התפללתי. אבל מה עכשיו? איך אפשר עוד להמשיך ולעזור? יש לי חברה מהצבא שגרה באשקלון, הצעתי לה ולמשפחה לעבור אלינו למרכז רק עד שיירגע קצת, אבל היא אמרה לא תודה, ושהם בסדר ויש כיפת ברזל...תקועה בבית שלי , בעיר שלי, מסתכלת מסביב וחושבת לעצמי, איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר להתנהג כאילו הכול בסדר כשכולם מסביב בוכים ומתאבלים על יקרים להם שהלכו? איך בכלל אפשר לתפוס את המחשבה על חייל שנהרג שבסך הכול בגיל שלי, ולפעמים אפילו קטן ממני? מה הוא עבר, מה הוא חשב.

מנסה לחשוב אם מצופה מאיתנו להמשיך את החיים שלנו כרגיל, כמה שאפשר? או שדווקא מצופה מאיתנו להישאר בבית ולהתעדכן מול הטלוויזיה והמחשב?

ואחרי הניסיונות לדמיין ולדאוג מה קורה לאותן המשפחות אני נזכרת בך. שאתה גם שם. ומרגע שהבנתי שאתה שם לא הצלחתי לעצור את עצמי.

הודעות בבוקר ובערב, ולפעמים גם בצהריים, בהתחלה קצרות ותמציתיות בסגנון "אתה בסדר? יופי, המשך יום טוב" וככל שממשיך המבצע השיחות מתארכות והצורך שלי לדבר איתך גדל. ואולי גם דברים אחרים צפים.

חוסר השקט שלי מתעצם ברמות שאני לא יכולה להסביר, זה כבר לא סתם חייל שאני לא מכירה ואני מנסה לדמיין שם במלחמה, זה אתה.

וזה בלתי נתפס.

תוהה לעצמי אם זה נכון להמשיך לשלוח את ההודעות האלו, ואני בטוחה שלא, אבל הלב לא שקט להפסיק לשלוח אותן. וכשאתה לא עונה יום או יומיים אני ממהרת לראות שהתחברת לטלפון בזמן האחרון.

והלב מפסיק לפעום לי כשאומרים שיש הרוגים אבל לא מעדכנים עדיין פרטים. ורק כשיש עדכון לגבי דרגה או תפקיד אני נרגעת ונושמת עוד נשימה קטנה.

ובכול זאת אחרי הכול, שולחת עוד הודעה רק לוודא "אתה בסדר?" .  

אני מנסה להסביר לעצמי , זה אמיתי? אנחנו חיים את זה? מישהו בכלל מבין מה קורה ומה אנחנו עושים?

עולות בי מחשבות אולי הייתי צריכה לחתום קבע ולתרום מעצמי יותר? אולי הייתי צריכה להישאר עוד שעה ערה ולעשות עוד תפקיד, למרות שכבר עשיתי הרבה מעל הממוצע בתפקידי. אבל אולי?

והחוסר שקט הזה וכול המחשבות פשוט אוכלים אותי מבפנים... איך אני אמורה לשבת בבית שלי מול הבלוג שלי ולהתנהג כאילו הכול בסדר?

מדפדפת אחורה בפוסטים וחושבת לעצמי כמה חסרי חשיבות, למי אכפת כמה אכלת ומתי התחלת/הפסקת לצום ? יש דברים כול כך הרבה יותר משמעותיים בחיים.

אחד הדברים שבאמת שבר אותי היה דווקא כשלא אני הייתי, אחותי הקטנה הייתה עם סבא וסבתא לאיזה רופא ואני הייתי בעבודה. בבוקר היו אזעקות, צלצלתי אחרי ה-10 דקות לוודא שהם בסדר ובערב אחותי ספרה איך הם עצרו ושכבו על הרצפה, ואיך היא עזרה לסבא וסבתא לקום מהר ולנסוע הביתה. התמונה המוחשית שעלתה לי בראש של סבא סבתא ואחותי הקטנה על הרצפה מגנים על הראש בידיים, כי זה כול מה שיש , פשוט העלתה לי דמעות בעיניים. דמעות של כאב מהול בשוק, לא להאמין שזה קורה לנו.

ראיתי במהלך הימים הרבה סרטוני הסברה  שמנסם להסביר לעולם את המציאות כאן עכשיו, ויותר כואב המציאות קצת דרומה מאיפה שאני נמצאת. ואני חושבת לעצמי שצריך ממש להתאמץ חזק כדי לא להבין ולהתעלם מאותם המסרים הברורים שמועברים שם. הכי אהבתי את סרטוני ההסברה שעשו באירופה אזעקה מדומה וארגנו שחקנים שהשתטחו על הרצפה ברגע שהתחילה האזעקה, אולי הם יתנערו קצת אם הם יראו את זה בעיר שלהם וישמעו את זה אצלם. אבל כנראה זה לא מספיק מוחשי עד שבאמת יפלו אצלם רקטות וטילים ורק אז ,אולי , העולם יתחיל להבין מה קורה כאן.

ובכמה ימים שרשמתי את הפוסט הזה, הספיקו להישמע קרוב ל400 אזעקות בארץ, אזעקות משתקות ומשביתות, לא עקבתי אחרי מספר השיגורים והיירוטים אבל שמעתי וראיתי את חלקם. זה פשוט לא נקלט.