מכירים את התחושה הזאת?
המבט המסכן הזה אל המראה בשאלה "מי אני בכלל" ? התחושה הזאת שלפעמים בא לכם לקום בבוקר בתור מישהו אחר? לחיות חיים אחרים לרגע ?
טוב אני הגעתי לשם.
אולי בעצם אני לא מה שחשבתי שאני כול הזמן.
אולי אין לי שום הפרעה ואני פשוט לא יודעת להתנהג כמו שצריך עם אוכל, אז מה שאני מקיאה כמה פעמים וצמה מדי תקופה- אולי החלטתי את זה סתם...אני הרי לא רזה כמו שאנשים מדמיינים בחורות בולמיות/אנורקסיות/חיות בסרט כמוני .
אולי הזכרון שלי התערפל עם השנים והערב ההוא שזכרתי הוא לא באמת איך שהיה, לא היו שם 3 בחורים, ולא קמתי עם ברכיים משופשפות מדם, לא עברתי את מה שמעיק לי על הלב- אולי סתם הדבקתי לעצמי את הסטיגמה והסטטיסטיקה של כול הבנות של הטרדות/פגיעות מניות ?
אולי זה לא זה בכלל ?
אולי אני בכלל לא בן אדם כזה שלו ורגוע כמו שחשבתי שאני ? אני בעצם סערת רגשות אחת גדולה בתוך עצמי, וכמו כול סערה גם הסערה שלי בלתי נשלטת ועוצמתית.
אולי אני בכלל לא בן אדם של זוגיות כמו שכול הזמן חשבתי, ולא טוב לי בשניים. אולי אני רק רוצה להיות לבד. מי החליט שיש דבר כזה בן אדם שטוב לו יותר בזוגיות ? אני בכלל רוצה רק לבד את השקט שלי, בלי הכאב הזה בלב שאני לא מצליחה לעכל.
ומה אני בכלל יושבת ולומדת, אולי אני בכלל לא חכמה כולכך כמו שאני תופסת מעצמי, ואני בעצם סתם אדם פשוט וסטנדרטי ששואף גבוהה מדי. כאילו שאני איי פעם אצליח להתקבל לרפואה.
ובלי ברירה בכלל אני שוב נמצאת במצב העלוב הזה של לכתוב פוסט עם דמעות בעיניים, עם הכאב ראש הזה של הבכי, עם סכין ליד היד והחחלטה כבר נעשתה ואני כולכך קטנה כדי לשנות אותה.
מה יהיה הסוף איתנו ?
אולי כדאי פשוט לזרז אותו שיבוא כבר ?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes