Blind Eyes

טוב אני לא מאובחנת רשמית עם הפרעות אכילה אבל אני דיי בטוחה שאני נכנסת לקטגוריה.

אני מגלה פה חבורות של אנשים שמזדהים עם המון תחושות שלנו , ואנשים סובלים ממגעים עם אנשים שכמונו.

אולי אני סתם עפה על עצמי שמישהו יענה אבל בא לי שבפוסט הזה כול מי שמרגיש שהוא רוצה לשתף יכתוב תגובה.

"לחיות עם הפרעה זה...... "

אולי ככה מהרבה נקודות מבט נוכל לא להסתבך עם עצמנו ולמצוא את ההגדרה המושלמת להסביר מה זה אומר לחיות עם ההפרעות האלו. גם אם זה בשטות הכי קטנה, ובתחושה הכי קטנה.

אני אתחיל,

לחיות עם הפרעה זה לשקר להורים שלי.

אני מתחילה לחשוב שטוב לי יותר לבד. לא בקטע הזוגי אלא בכלליות, פשוט לא נוח לי בחברת אנשים לא אוהבת את זה, לא מסתדרת עם אנשים.

יש איתי בבסיס כולכך הרבה אנשים שאני חושבת לעצמי כמה בלתי נסבלים הם ומצד שני הרוב המוחלט של האנשים בבסיס מרעיפים עליהם אהבה.

משהו לא ברור

לא מסתדר לי בראש

איך אפשר להיות אדיש ומגעיל ומעצבן ועדיין שיאהבו אותך כולכך וירצו בחברתך וביחס שלך?

סתומרת אני מנסה כמה שיותר לא להיות כמו אותם אנשים שאני לא אוהבת, לא להתנהג באנוכיות וחוסר רגישות כמוהם, אבל אני מרגישה שזה ממש לא מקבל תגמול או מתפרש כנחמדות אצל שאר האנשים.

אפילו אולי אם תשאלו אנשים בבסיס יגידו שאני לא נחמדה? ומעצבנת ?

לא יודעת

תמיד בימים מרוכזים שיוצאים "לטיול" נגיד כול המסגרת מהבסיס או משהו כזה אני מאבדת את עצמי. הולכים ממקום למקום ותמיד הולכים לצד מישהו/מישהי ואני מוצאת את עצמי מתהלכת בין כולם לבד. כאילו שאם אני לא אצמיד את עצמי לחברת אנשים זה לא יקרה הפוך..

אני לא מושכת לקרבתי אנשים? אני אפילו מרחיקה אותם?

המתכון הבטוח לתסכולים : בולמוס, להקיא, לחתוך, לשתות קפה,להרגע,שוב להקיא.

 ורק 11 בבוקר.....

מה יהיה איתי בסוף ?!

זה נשמע קצת מפגר ומרגיש דיי מפגר לשאול כי היו לי הרבה חורים

אבל !!!

עשיתי עגיל בפופיק לפני קצת יותר משנה והייתי עם העגיל הרפואי שלי

בשעה טובה ומוצלחת החלפתי לעגיל לחץ, חישוק כזה... קיצור הוא משמעותית יותר דק מהעגיל הרפואי שהיה לי

נראה לכן/לכם שהחור ייצתמק עם הזמן ואז תהיה לי בעיה להחליף חזרה למשהו בגודל רגיל ?!

(לא אני בתמונה, אבל ככה זה בערך נראה חח)

כולכך טיפשה!!!! מפגרת טיפשה אחת !

איך חשבת שתמצאי מקום פרטי באינטרנט?!?!?! כמה מפגרת את יכולה להיות.

איך נתת לעצמך להחשף כולכך כשבחיים האמתיים את כולכך סודית. אף אחד לא יודע כלום, אבל פה דיברת חופשי כאילו אין מחר.

מפגרת טיפשה

באמת

ניצחת אותי.

הרגת את הבלוג שלי

הרגת את האי שלי, את הפינה שלי ! מקווה שאתה שמח , מקווה שעכשיו אתה מרגיש שאתה צריך פחות לדאוג לי

את המעט שהסכמתי לפרוק ולשתף לקחת ממני

את הכול לקחת ממני!!!!

ריסקת לי את הלב מליוני פעמים באינסוף צורות והפעם שברת אותי לגמרי.

תודה לך .

-

עריכה

-

בעיניים דומעות (שוב) כותבת בבלוג המקסים שלי.

אני מרגישה ששוב חיללו אותנו, שוב פגעו בכבוד שלי ובפרטיות שלי. לא פיזית כמו פעם אבל נפשית. הרסו לי את הפינה השקטה שלי ואת המקור מפלט שלי.

המקום היחידי שהרגשתי בנוח לדבר ולהתיעץ, לשתף, לרכוש חברים ואנשים קרובים שמתחברים אלי בגלל כול החרא שאני משתפת פה ולא משום אינטרס נסתר.

מרגישה קצת מטומטמת באיזשהו מקום, מה היה מאמין מה זה יגרום לי להרגיש שמישהו מצא את הבלוג שלי.

הדמעות לא מפסיקות, באמת שהן לא עוצרות לרגע.

אני פשוט מרגישה שהאי שלי טבע. האי שלי נשרף והושמד.

בא לי להחליף שם ומספר בלוג ולהעלם לו שוב, ולהעלם לכולם שוב בעצם.

אבל לא בא לי.כמעט השלוש שנים האחרונות שלי עברו עלי כאן , עם הבלוג הזה והשם הזה והמקום הזה שסימל לי כולכך הרבה.

אז אני לא אכנע ולא אחליף כלום, אבל אם אני אמשיך לשתף פה? אני לא בטוחה.

אף אחד לא מושלם. ואף אחד לא טהור. בטח שלא אני,

אבל הפינה שלי להיטהרות הייתה פה בבלוג שלי, הדבר היחידי שהיה לי במחשב, הדבר היחיד שעניין אות לעדכן כשאני חוזרת הביתה. המקום היחיד שרציתי לשתף באמת.

אולי זה הזמן להתבגר ולשתף גם את העולם האמיתי במי אני בכלל?

בטוח לא היה לך קשה לזהות את העיניים שלי ולמצוא אותי. אני מקווה שלא תקרא שוב את הפוסטים שלי. וכול השנים האלו חסרות הביקורת הפכו לחור שחור אחד בעיני. אלפי מחשבות בסגנון "מה הוא חושב על הפוסט הזה" עוברות לי עכשיו בראש. משהו ששנים ניסיתי להמנע ממנו.

מחשבות על בגידה ועל חוסר אמון בך. שברת אותי היום סופית. בודדת אותי מהמקום היחדי שהיה לי שלי.

מפגרת שכמוני. באמת מפגרת!

אתמול המשכנו את חגיגות הסופש ליומולדת של חברה ממש קרובה ויצאנו למסיבה

שתינו רקדנו היה נחמד (למרות שהיה לא משהו  מבחינת המוזיקה)...

ואז התחיל איתי איזה בחור, נראה טוב (ונראה שהוא יודע את זה) הציע לי לשתות איתו יחד...כמו חברה טובה הזמנתי גם את ילדת היומולדת להרים איתנו -על חשבונו- ואז נשארנו קצת על הבר אני והבחור לפטפט

הצבעתי לו על איפה אני עם החברות שלי ואמרתי לו שאני חוזרת אליהן ושיבוא אחר כך

אחרי לא הרבה זמן צץ הבחור מחדש ומזמין אותי לעוד איזה שלוק אלכוהולי בנדיבות ואז נשארנו שוב לפלרטט קצת על הבר...

התנשקנו

מוזר בטרוף לחשוב על עצמי בסיטואציה הזאת, סתם ראיתי מישהו במסיבה שהציע לי צ'יסר,דבר שקרה המון פעמים אבל הפעם לא עצרתי את זה ישר אחרי וברחתי... והיה לי אחלה חח באמת...

לקראת סביבות 3 בלילה הוא בא להגיד שהם מתקפלים הביתה ואם אפשר את המספר שלי, מחמם את הלב...אחרי קשר של 5 שנים וכמה חודשי רווקות אני נהנת מהשטויות האלו, ואף פעם לא יצא לי מצב כזה שנישקתי בחור שאני לא מכירה והוא ביקש את המספר...

מה גם שאני ממש סנובית לבנים במסיבות, אני לא באה לחפש חבר..באה להנות ולרקוד עם החברות שלי..ובדרך כלל אני הביצ' ששולחים לנפנף בנים לא רצויים...

התלהבתי מכול המצב.

.. ואז היום קצת התנפצה לי הבועה הזאת של "אני בחורה רווקה ונחשקת" כשהבחור פשוט לא השמיע אות חיים

למה חיפשת אותי בכול המסיבה לפני שהלכת וביקשת מספר אם אתה לא יוצר קשר?!

ואז נתקפתי כעסים ותסכולים לכול המין הגברי ככלל. למה כולכך קשה לכם לעשות משהו כמו שצריך? בלי להכאיב, בלי להרוס, בלי להגיד משהו ממש חסר הגיון אבל להתכוון למשהו אחר בכלל שאיך לא הבנתי מהשטות שאמרתם קודם שלזה התכוונת בכלל!?!?!?!

אולי בכלל אני הדפוקה?

זה ברור לי לגמרי, אבל בנושא הבנים תמיד הרגשתי שזאת הפינה הבטוחה שלי... אני מתחברת אליהם טוב, מרגישה בנוח, מאז ומתמיד היה בחור לצידי...

אפשר לחשוב כאילו מצאתי את הקשר של ה5 שנים הקרובות שלי,אבל קצת מאכזב אותי שהוא לא שלח לפחות הודעונת. קטנטונת. משהו ?!

אני מגזימה בתגובות שלי?...

אני רוצה להתחיל את הפוסט בהכרזה והצהרה; אני חרא של חברה !

כבר הזכרתי בפוסט קודם את כול עניין החברה הרזה שהתחילה לקבל "מחמאות" על כמה שהיא רזה/רזתה. יותר אזהרות ממחמאות.

וכמובן שחרא בן אדם שכמוני נאכל קנאה. קנאה טיפשית ומפגרת.

נאכלת תסכולים על עצמי כמה שאני שמנה ומגעילה את עצמי. ואיך אני מתקנת את זה? איך אני שולטת בבהמה הזאת שאני קוראת לה "אני" !@?

החלטתי לחזור למוח היצירתי של גיל 18 ולהעלות דרכי פעולה. יותר בסגנון עונשים. כמו פעם.

אז בתור התחלה כדאי שנטפל בפה הגדול שלי שלא מצליח לסגור את עצמו להיות מרוסן !

אין לי כוח ממש לצום, ולא להכנס לזה ישר מההתחלה אז אני פשוט מחליטה לא לאכול כלום עד לפחות מחר בערב.

אפשר (ואפילו רצוי) לשתות הרבה...ונראה לפי מחר איך אני מרגישה אולי אני אמשיך את זה גם עד חמישי בצהרים... ככה אני אתחיל להכנס לצורת מחשבה של לא לאכול שוב.

חייבת לתפוס את עצמי ביידים!

חייבת להפסיק לשחק, להפסיק להרשות לעצמי לשבור את הגבולות רק כי אני "רוצה קצת" מדברים אסורים! איך פעם הצלחתי להיות כולכך חזקה ולא להרשות לכלום להכנס לפה שלי ועכשיו אני מתקפלת עבור דברים שאפילו לא טעימים לי !!!

מרגישה קצת מטומטמת לשקר שוב ולהגיד אבל -מתחילה הכול מחדש. ואולי הפעם אני אצליח לשמור על זה קצת יותר

כמה חבל