אמא אוספת אותי מהרכבת אחרי עוד שבוע בצבא.
אני נכנסת לאוטו ואמא דיי רצינית.
"לא רציתי להגיד לך את זה שבוע שעבר עם כול היומולדת וכול יום עשית משהו. חיכיתי לספר לך ישר כשאני אוספת אותך מהרכבת.
גילו לסבתא גידול, והיא צריכה לעבור בדיקה לראות אם יש עוד גידולים ואם אפשר להסיר אותו וזהו. או שצריך כימו..."
"אמא אני לא מבינה כלום,"
"גילו לסבתא גידול סרטני."
הלב שלי דופק, אני מרגישה את הדופק שלי כבר בגרון. העיניים שלי מתמלאות דמעות,אני מתמקדת באיזה נקודה בדרך כדי לסלק את הדמעות ולהראות לאמא שאני מתמודדת בגבורה. אני לא שומעת כלום מסביב. אני לא רוצה להאמין לה. היא צוחקת, היא עובדת עלי. זה לא קורה .
מרגישה אגואיסטית שלא הייתי יותר זמינה לקבל את "הבשורות" מוקדם יותר. אני לא נושמת ולא מצליחה לחשוב. סבתא שלי? המלאך שלי?
למה?!
איך פתאום?
מה עושים עם זה? איך עוזרים לה? איך אפשר להציל אותה ולהעיף את הסיפור הזה מאחורינו?
אני לא מצליחה להתנער מהרגע הזה באוטו שאמא סיפרה לי.
אני לא מבינה בכלל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes