לא יודעת למה אבל אני חייבת לפרוק את זה איכשהו.
לא ברור לי גם מה זה בכלל.
הצד של אבא שלי במשפחה קצת מסוכסך ומעולם לא הכרתי ממש טוב את האנשים, השמות. של לדבר על זה שלא ראיתי חלק גדול מהם.
במשך שנים הייתי בטוחה שאבא של אבא (סבא שלי מהצד ההוא) נפטר. ידעתי שאמא שלו נפטרה ומאחר וזה היה נושא שאסור לדבר עליו בבית הנחתי שגם הוא.
בשבוע שעבר אחותי הקטנה התחילה לשאול כול מני שאלות, וגילינו שהוא חי.
יש לי סבא!
אמנם אף פעם לא נפגשנו, ובאותה הנשימה שגילית שהוא חי למדתי גם איך קוראים לו.
בגיל 21 אחרי שנים של סיפורים בהם הנחתי שהוא מת ולעולם לא לקחתי אותו בחשבון- הוא חי !
שבוע אחרי זה, בערב יום העצמאות קיבלנו טלפון שהוא נפטר.
בשבוע שגיליתי שהוא חי-הוא מת. נו באמת .
אני לא מצפה מעצמי להתאבל עכשיו ולבכות ולהרגיש באובדן מישהו שעד לפני שבוע לא היה לי מושג את השם שלו והמצב שלו בכלל.
הוא גם היה אבא נוראי לאבא שלי, מסתבר.
התעלל, הכה, השמיץ.
ואבא, בתור הבן הבכור, עם כמה שהיו לו רגשות שלילים החליט כן ללכת ללויה, מניחה שהופעל עליו פשוט לחץ.
בתוךכול הסלט סיפורי משפחות האלו, וכעסים ריבים וסכסוכים, אני תוהה לעצמי מה אני מרגשיה מכול זה?
כועסת שלא ידעתי שהוא חי מוקדם יותר כדי להכיר אותו?
אבל בכול מקרה לא הייתי מעיזה לשאול את אבא דברים ובכול מקרה לא הייתי מעזה לבקש לפגוש אותו אחרי ששמעתי מה שהוא היה עושה לאבא שלי.אז בעצם לא היה משתנה כלום.
אולי אני עצובה?
אבל איך אפשר בכלל להיות עצוב? אין שום חיסרון שאני מרגישה כרגע? לא מכירה בכלל את הבן אדם אז למה שאהיה עצובה?
אז מה לעזאזל זאת התחושה הזאת?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Blind Eyes