Blind Eyes

מה אני עושה בכלל? מה אני מתעסקת בחרא הזה ? למה ?

במקום להרים את הראש, ללכת בגאווה על מי שאני ומה שאני, על האדם האכפתי שאני משתדלת להיות, הסבלנות וסובלנות, האדיבות וחום שאני מפזרת לכול הסביבה שלי.

המוכנות לעזור גם לאנשים שלא ממש קרובים אלי.

הכישרון שמחמיאים לי עליו לאחרונה, על כול אלו, למה אני מתעסקת דווקא במה ששחור ?

מתמקדת בכאב ובפחד שלי.

ועם כול המצב עכשיו, שבלי להבין למה אני מרגישה אותו כול כך משפיע עלי , עכשיו כשיש כול כך הרבה דברים משמעותיים יותר איך אני יכולה להתמקד שוב בשטויות?

אבל רגשות זה ממש לא שטויות, והכאב שלי בלב עכשיו בכלל לא שטות, הוא מכאיב לי והוא הורג אותי.

מעניין אותי אם אתה עדיין נכנס לקרוא כאן?

אני אבין אם לא, אתה בן אדם עסוק, יש לך הרבה עכשיו על הראש אני בטוחה...אבל מעניין...

ואם כן, אז מעניין אם אחרי כול מה שאתה רואה איך אתה עדיין שלם עם ההחלטה שלך, הרי אתה בעצמך אמרת לי ללכת עם הלב והרגשות, ואלא אם שיקרת לי בפנים אז הם קימיים גם אצלך.

מעניין אותי לדעת אם אתה בכלל מודע מה גרמת לי? הפכת אותי לצעצוע שבור בכול כך הרבה צורות שאי אפשר לתקן.

כול תמונה וכול מנגינה איכשהו מתקשרת לי אלייך, אין יום שעובר מבלי שיש משהו שצובט אותי כי הוא בדיוק מזכיר אותך.

הגעתי לרמה הזאת שאני לא מסוגלת לראות בכבישים מאזדה שחורה ולא להסתכל על המספר רישוי שלה.

ועד שהיא לא מתקרבת ואני לא רואה בבירור את הספרות אני לא נושמת.

וגם שנייה אחרי, כשאני מוודא שהנהג הוא לא בטעות אתה, רק אז אני מתחילה לנסות להתאושש.

בא לי להתעורר, להרים את עצמי, להמשיך האלה.

אתה לא רוצה אותי יותר, אתה איתה.

מוזר לי להסתמך כול כך על תחושות בטן אבל אני פשוט מגלה פעם אחרי פעם כמה הן נכונות ומדייקות, אולי יש לי את זה.... אבל התחושת בטן אומרת להרפות ולתת לך ללכת, כי אתה מתחיל ללכת עם חיוך בדרך החדשה שלך...

הלוואי ותקרא כאן ותהיה הוגן מספיק כדי לתקן אותי, לחזור בך מהבחירה שלך...

אני כנראה חולמת יותר מדי,

כי כנראה שזה ממש לא יקרה

כבר שבוע וחצי אני ככה..שבוע וחצי של מועקה נוראית,של רגשות לא ברורים ושל כאב שאני לא יודעת בדיוק מה הוא ומאיפה הוא מתחזק. אבל הוא שם. וכבר שבוע וחצי שאני ושינה לא מסתדרים בעליל. 

עלוב להגיד אבל התחלתי לשתות לפני השינה כדי להרדם. שישי בערב, 23:00 לבד בחדר נכנסת למיטה, בשידה שליידי פותחן, לוקחת חצי גולדסטאר ורואה ג'ימס בונד. לאן הגעתי ? ומעניין מה אתה היית חושב על זה....  אתמול השתדלתי להשתדרג בקלאסה, כוס יין לבן וסרט קיצ'י על מעודדות ושמחת חיים, יאי. 

ומעניין מה אתה היית חושב על זה? ואם גם לך קשה לישון ?

איפה הבחור שאמר לי ושכנע אותי שזה לא נכון להיות עם בן אדם אם זה לא מתוך אהבה. 

או שכול מה שאמרת שאתה מרגיש אלי היה מרחמים, ואתה לא באמת מרגיש את אותם הגעגועים שתארת לי. 

שורה תחתונה, בחרת בה ולא בי. וזה מחלחל וזה כואב.

כוס יין אדום וסרט, הולכת לישון.

הכול מתפורר לי בין האצבעות

אני מתחילה לשתות והכול נהיה מעורפל, לאט שוקעת בכרית של המיטה, שותה עוד שלוק ועוד אחד.

העיניים נהיות כבדות כמו משקולות, אתה מלטף אותי ומחייך, כאילו מאשר לי לסגור אותן ומבטיח לשמור עלי.

אני מקשיבה לך ונעלמת בתוך הכול, שוקעת בעיניים עצומות במגע שלך, בנשימות שלך, ההתרגשות...

אתה מלטף אותי, מרגיש את הצמרמורת שעל העור שלי מהמגע של הידיים שלך, מנשק חלקים ממני ששכחת ממזמן.

שוב נותנת לך להרגיש את הדופק שלי, הפסקתי ממזמן לשלוט על הלב שלי, הוא שלך כבר שנים...

הכול מאוד מעורפל אבל אני מחייכת, המועקה שמלווה אותי בימים האחרונים מתפוגגת, מתמכרת לטעם שלך מחדש, סוחף אותי בלי להתאמץ בכלל.

הכול כול כך שמח, כול כך נכון.

כול כך משתוקק.

ואז אני מתעוררת, במיטה רק אני והבירות שליידי, אבל אני לבד.

שוב חלום...הם חוזרים הרבה לאחרונה .

והלב שלי נשבר עוד קצת.

אני מרגישה כאילו נכנסתי למין תחושת תסכול מעצמי.

כאילו אני לא מספיק טובה בכלום, וזה ממש לא משנה כמה אני משתדלת וכמה אני מנסה, כאילו מישהו מלמעלה לא מוכן לקבל שאצליח .

אני ממש לא אדם מאמין, במובן הדתי של המילה, אני לא אומרת אלוהים/אלוקים, כששואלים אותי אני אומרת ג'ה. זה האלוהים שלי ומה שאני מאמינה  בו עם אוסף הסגולות שאני מייחסת לו.

אבל ג'ה גם הוא לא ממש מפרגן לי לאחרונה.

מרגיש לי שלא משנה כמה אני נלחמת , בכול תחום כרגע בחיים שלי, זה פשוט לא מצליח.

אני מנסה לעבוד ולהרוויח כסף, לא רציתי אבל חזרתי למלצר...סיימתי עם ההתלמדויות ממש בזריזות ואיך שרציתי להתחיל לעבוד יום ולילה-המסעדה בשיפוץ ואין עבודה.

נו באמת.

רציתי לעבוד אפילו בשתי עבודות במקביל!!!

השארתי פרטים ומנהלת חנות בגדים אחת החזירה לי צלצול וקבעה איתי ראיון עבודה, הגעתי במועד שקבענו והיא שכחה להגיע.

וגם לא חזרה אלי שוב לקבוע מחדש.

עשיתי קורס פסיכומטרי, נבחנתי במועד יולי 14'. החלום היה רפואה.

היכולת לתת מעצמך, לרפא אנשים במצוקה, לעזור למי שלחלש...כול אותם הדברים האלו הם מה שגרמו לי לרצות את זה... כמובן שצריך פסיכומטרי ממש גבוהה, סביבות ה740 עם התממוצע בגרויות שלי.

ישבתי ולמדתי בצורה אבסולוטית, לא היה לי חיי חברה וגם לא ניסיתי שיהיו לי. לא נתתי לעצמי שום גורם הסחה , ישבתי ולמדתי 13 שעות ביום במשך 3 חודשים, והוצאתי 674.

מאכזב.

אוכל?

כולכך משתדלת להכנס למסלול בריא, אכילה נכונה וספורט...אני משלמת אפילו על מנוי לחדר כושר וזאת הוצאה כבדה כלכלית. אבל כאילו לא משתנה כלום למרות כמות האימונים והעבודה והרצינות שלי באוכל...

אהבה? לא נתחיל לדבר על זה. נלחמתי הכי חזק שאני יכולה, וככל שעובר הזמן אני מתחילה לשכנע את עצמי להפנים שהפסדתי גם בקרב הזה ....

מה הלאה?

אהוב יקר שלי,

אני עוצרת את הדמעות ועוצרת את הנשימה בשבילך. אתה יודע .

אני אתן את כול כולי בשבילך, לא במובן הפיזי/מיני, אלא במובן ההקרבתי. עברה שנה שלמה בנפרד והרגשות לא דעכו לרגע, רק התגברו.

אחרי חודשים שלמים שלא יכולתי לגעת ולנשום אותך, ישבנו היום ,ובכול פעם שהרגשתי את הצביטה המוכרת של הגעגוע לשפתיים שלך פשוט התקרבתי לתת נשיקה.

לא חסכתי בליטופים וגם לא במגע.

אגרתי זיכרונות ממך כמה שרק ניתן.

אני לא מכירה עוד בחורה שפויה שהייתה מסכימה למצב הזה, אבל אתה אומר שכדי שתרגיש שלם לחזור אלינו אתה חייב לחוות קשר אחר.

כמה אבסודרי זה.

אני יודעת שאין בחורה בעולם שתצליח לאהוב אותך כמו שאני אוהבת, כי אלו מימדים בלתי אפשריים. אין מישהי ביקום שמוכנה לתת מעצמה ומוכנה לשנות ולהפוך עולמות כרגע בשביל החיוך השטותי שלך .

אבל אתה מרגיש שאתה חייב לפרוס כנפיים, ולי אין ברירה אלא לתת לך ללכת כי אחרת אתה לא מסכים לחזור.

וזה כול כך כואב לי.

ואני רוצה כול כך שתחזור, אז כנראה נכפה עלי להסכים.

אני מנסה להסביר לך אבל המילים הנכונות לא יוצאות. אני מכבדת את הצורך שלך אבל בזה לו, נגעלת ממנו. אני לא יודעת כמה זמן אצליח להסתדר בידיעה שאתה איי שם מנסה דברים איתה, לא יודעת כמה שבועות או חודשים אצליח להשאיר את האהבה בוערת אצלי בלב כשכול פעם היא נרמסת במחשבות ותמונות שלכם יחד.

זה גם כול כך קשה כי אתה לא מסתיר ממני את האהבה שלך כלפי, אתה גם אומר בפרוש שאתה מעוניין לחזור, ואתה רוצה את זה גם- אבל לא שלם. משהו בתוכך, מהלב ומהבטן לא מרשה לך לצעוד בדרך הזאת איתי בלי ספקות.

ואני רוצה להתחיל משהו ישן-חדש איתך , בלי ספקות, בלי הסתרות, בלי שקרים, ובלי כעסים. אני התבגרתי, אני השתנתי . אני כבר לא כועסת ולא מעצבנת, וגם לא מתעצבנת. רק מדברת ברוגע ובגובה העיניים.

הלוואי ויכולנו לדלג על החלק הזה, והיית שלם עם החלטתך כמו שאני עם שלי, אבל אתה לא. וניסיתי בכול הכוח המועט שלי לשנות את דעתך, למשוך אותך חזרה אלי. בציפורניים שאני כוססת מרוב מתח אני מנסה להיאחז בך, אבל אני מרגישה את האחיזה נחלשת.

כמו שאצלך משהו בבטן לא שלם עם לחזור עכשיו, אצלי משהו בבטן לא שלם עם לתת לך ללכת.

אני מפחדת שתתעוור, שתראה מה שאתה רוצה לראות, שתראה דברים חדשים שלא ראית איתי והם ימצאו חן בעיינך. שתרגיש דברים שלא הרגשת מזמן. שחלילה תתאהב. או שייקח לך זמן להחליט ואני בינתיים אאבד את עצמי בתוך כול זה. וכול זה בזמן שבכלל לא הספקת לחוות את ה"אני" החדשה , את הבן אדם שאני היום ואת מה שיכלתי לתת לך, כי אני יודעת שאם היית מנסה –לא היית הולך לעולם.

אהוב יקר, מי ידע שיש כול כך הרבה דמעות שאפשר להזיל, ומי יידע כמה הלב יכול לפעום בחוזקה ובמהירות בלי להתאמץ בכלל. אתה הרגשת עם הידיים שלך את הלב המפחד שלי. אתה יודע .

כמו שאתה לא יכול להגיד כמה זמן תצטרך גם אני לא יודעת להגיד כמה זמן אני אחזיק. ומהיכרותך איתי אתה יודע שלא הרבה, ולמרות האהבה האין סופית שלי אלייך . אני לא מסוגלת להמשיך לחשוב כמו שצריך, לא מסוגלת לנהל שגרת יום במחשבות הטורדניות האלו, אבל לא השארת לי ברירה.

אני מתפללת שתהיה הוגן איתי, ותנצל את הזמן שלך בחוכמה, כך שבתוך שבועות ספורים (בין חודש לחודשיים וגם זה יהיה נצח ) תדע כבר להחליט ולגאול אותי מהייסורים האלו ומאי הידיעה.  ואולי אפילו בפחות, למרות שאני מרגישה שלא. וזה הורג אותי.

בעצם לא אולי - פחות.

אני לא אצליח להחזיק מעמד חודשיים שלמים .

אין לי כבר מילים שיהיו עוצמתיות מספיק כדי להמחיש לך את התחושות שלי, את הכאב, את הפגיעה, את החשש והספקות.

את ה"מכתב" הזה אני יכולה להמשיך לנצח, אבל אני לא רוצה. אני רוצה שתלך בדרך שבחרת לך, תפיק ממנה את הלקחים ותעשה את הבחירות שלך כשאתה שלם איתן.

ותחזור אלי עם תובנות.

תדע שאני אוהבת אותך, בכול ליבי.

ואני פגועה ומפחדת.

"כך או כך תישאר, האביר שלי .... "

אני בוכה שוב

כזאת בכיינית.

אני צריכה את הליטוף החם הזה שמכסה לי חצי פנים ומנגב את הדמעות. בו זמנית מחמם ואוסף אותי מהחתיכות שנשברתי.

אני לא מאמינה שאיחרתי את המועד.

איבדתי את אהוב ליבי, לטובת הבן אדם שהכי לא הייתי רוצה בעולם שזה יקרה.

איך אני אחזיק מעמד? איך להמשיך לתפקד?

פתחתי את הלב שלי בלי צנזורה, עם הרבה דמעות, נישקתי ואהבתי אותך כמו פעם. נתתי לך להרגיש אותי שוב

להריח

שתתגעגע

הלוואי וזה היה מספיק כדי לסחוף אותך בחזרה אלי

איך אחרי שנה שלמה, 365 ימים שלמים אני כאן ? באותה הנקודה שעזבתי כשנפרדנו? איך זה הגיוני בכלל ?

מספיק.

נמאס לי כבר להגיד מספיק, ונשבר לי כבר מלהגיד נמאס לי.

ואין בי כוחות יותר לבכות.

אני מרגישה שהגיע הזמן להמשיך הלאה, הכול מהכול, להרים שוב את השריון וחומות המגן שזנחתי ולהתעטף בהן מחדש. להפסיק לשים את עצמי במצבים פגיעים, להפסיק להראות חולשה ובכות, להפסיק בעיקר להראות שאכפת לי, כי אחר כך כול כך קל לפגוע בי.

עדיין האקסים עדין עומד באותה הנקודה, הרגשתי שעשיתי משהו לא נכון כשנפגשתי עם האקס המיתולוגי ואמרתי לו מה אני מרגישה ושאני רוצה שננסה לתקן את מה שנשאר מאיתנו, כי באותה השניה שאני סיימתי להגיד את זה הוא אמר שהוא יוצא לדייט ראשון מחר עם מישהי שהכירו לו.

התבגרתי כול כך בשנה האחרונה, הפכתי לבן אדם שאתה בקושי כבר מכיר.

עם כול הטעויות שאתה עשית בקשר שמרתי לך חסד נעורים והתעלמתי מהכול, הייתי מוכנה להלחם על הבן אדם כי ידעתי שהלב שלך עמוק בפנים טהור ואוהב ואני מוכנה לסלוח לך על בגידה ועל הודעות מאחורי הגב ועל פלישה לבלוג שלי. אני הייתי מוכנה לסלוח על הכול.

אתה לעומת זאת לא מוכן לסלוח לי על דברים ובחירות שעשיתי אחרי שנפרדנו, אחרי שניסיתי לאסוף את עצמי מחדש, למצוא את עצמי מחדש.

להבין מי אני בלעדייך .

וכול דבר שעשיתי היה חיקוי זול וכול טעות שילמתי עליה, אבל רק אתה לא מוכן לסלוח.

הלב שלי הוא לא משחק ולא צעצוע ולא דבר לשרותך, אני לא עומדת בזה יותר.

למה שלחת לי הודעות אוהבות, ניסית להוציא ממני חיוכים, סכמת להיפגש איתי באפטר התרעננות שלך כשחזרת מעזה ?

הולכת אותי שולל לחלוטין, לחצת על הכפתורים הנכונים וגרמת לי להרגיש שוב אלייך הרבה דברים שהרגשתי פעם, נפרדתי מהחבר שהיה לי, שהיה מוכן לתת לי את הירח אם הוא היה יכול.

ואיפה הנכונות שלך? רק לבטל דייט קטן, אני לא מבקשת כוכבים.

ככל שעובר הזמן ואתה לא מצליח להחליט אני חושבת לעצמי כמה מטומטמת את צריכה להיות? הוא לא רוצה אז די, זה לא בא לו טבעי אז שלא יבוא בכלל. איך אפשר אחרי שהוא יוצא לדייט עם מישהי בכלל לחשוב ולשקול דברים? איך אפשר לחזור לדבר כאילו אנחנו מתחילים לחזור יחד אם כול ההתחלה עצמה מלווה בכעס כולכך גדול על ההתרחשויות האחרונות?

ברור שיש ספק ופחד לחזור לסיפור הזה, אבל החששות האלו יתממשו כולכך בקלות בקצב הזה.

אולי הם כבר התממשו,

לפני שחזרנו כבר נפרדנו

אם יש משהו שלמדתי מהמערכות יחסים שלי כנערה/אישה צעירה זה לא להשאיר שום תחום אפור.

אין דבר כזה אפור ביחסים, לא יכול להיות.

הכול שחור או לבן הכול ברור והכול על השולחן

אין סודות, אין ספקות, אין את כול החרא הילדותי הזה .

אהבה זה לתת את עצמך בשלמותך לבן אדם, ומי שלא יכול לעשות את זה ומסתיר מידע ומתנהג בחוסר כנות הוא הורג את הקשר ועדיף שיסיים אותו בעצמו.

אולי זה משהו שהיה תמיד ברור וידוע לכול העולם חוץ ממני, אבל משום מה תמיד הייתי בטוחה שזה בסדר וטוב לשמור פינה קטנה של פרטיות לעצמך, למשל שזה לא רלוונטי לספר לב זוג שאני בולמית, אולי הוא בכלל לא צריך לדעת שאני אובססיבית לאוכל וזה שאני חותכת זה פרט שאפשר לחלוטין להשמיט. אבל שיחות עם בנות/בנים אחרים, ספקות לגבי רגשות וחלילה מעשים שעושים זה מסוג הדברים שאי אפשר לחיות איתם ולהסתדר איתם.

בין כול המלחמה בדרום למלחמה שלי עם עצמי אני חייבת לעצור ולחזור להתעסק בדברים לא משמעותיים.

חיי האהבה הכושלים שלי.

לצורך הסיפור , ושיהיה קל יותר להבין בואו נקרא לאקס המיתולוגי אמיר, ולבחור שיצאתי איתו ב5 החודשים האחרונים איתי.

יצאתי בלשון עבר כי אתמול נפרדנו. אני יזמתי.

אני לא מפסיקה לבכות, אני שבורה , אני הרוסה, משהו ממני שוב הלך ונעלם. שוב לא יהיה יותר את הבן אדם הזה בחיים שלי, הוא והמשפחה והחדר שלו וההתנהגות שלו והריח שלו, והתגובות הטיפשיות שלו והעצבים המעצבנים שלו. אבל כול זה לא יהיה יותר.

ואני בוכה.

ואני בוכה כבר כולכך שכואב לי הראש. והבטן שלי כבר לא במקום כמה ימים.

אתמול כשנפרדנו, בשיחה בת 5 שעות אינסופיות, בכיתי כול כך הרבה שהרגשתי ממש רע והקאתי פעמיים. לא כי ניסיתי או עשיתי בכוונה, ממש רפלקס טבעי של הגוף. נכנס לשוק.

הורדתי אותו ברכבת עם חיבוק ארוך, הוא אותי ואני אותו, נשיקה קטנה בכתף, מבט מצטער אחרון והלכנו.

המשכתי לבכות גם את כול הדרך חזרה הבייתה, וגם במקלחת, וגם במשך הלילה, וגם במשך הבוקר ובעצם גם עכשיו.

אז למה נפרדנו בכלל אם ככה אני מרגישה אחרי שנפרדנו?

אני לא אמורה להרגיש הקלה ? שעשיתי את הדבר הנכון? כן אני אוהבת אותו, אבל לא כמו שאהבתי את אמיר לא כמו שאני אוהבת בלשון הווה את אמיר, למרות האהבה שלי לאיתי אני עדיין לא מרגישה שזה זה, ההתחלה אמורה להיות וורודה ויפה אבל היא לא הייתה , אלא מלאת ריבים וסכסוכים והתבלטויות. סיפרתי לו על החתכים, הוא אמר שהוא חשד בזה כבר ממזמן ובגלל זה היה שואל אותי על כול מני צלקות שהוא מוצא על הגוף שלי.

אמרתי לו שאני לא עומדת נפשית בריבים שלנו, וכול כך הרבה פעמים כמעט חתכתי בגלל שלא יכלתי להתמודד יותר, כול חמישה ימים שהוא בצבא הייתי צריכה לרפא את עצמי ולהגיע חזרה למצב המאושר שהוא היה מקבל אותי בימי חמישי.

ושאני לא עומדת בזה יותר, ואני חייבת שניפרד, חייבת את זה לעצמי כי אחרת אני אחתוך, חייבת להתאוורר ולנשום.

באיזשהו שלב, אחרי שגם הוא בכה לא מעט, הוא כאילו הפנים את זה וקיבל את הפרידה הזאת, לקח אחריות שלא היה מספיק קשוב ושהא מצטער שהוא הביא אותי למצב הנפשי הזה, ושזה הכול באשמתו והוא גרם לעצמו לאבד את הדבר היקר לו מכול.

ואני נשברת עוד קצת, הלב שהדבקתי עם סלוטייפ מתחיל להתפורר שוב, הרגשות לאמיר צפים ועולים , אולי בגלל המבצע ואולי כי חזרנו לדבר ואולי כי זה חזק ממני . אבל הם שם .

אבל גם הרגשות לאיתי בהחלט קיימים.

ואם זה לא מספיק, אמיר החליט שהוא כן מעוניין במישהי ורוצה לצאת איתה (מכול הנשים בעולם זאת חייבת להיות ה-אקסית של איתי. ) ובאותה הנשימה שהוא רוצה לצאת איתה הוא מספר לי על האהבה שלו כלפי וכמה היא לא פחתה בשנה האחרונה שהיינו פרודים, שנה שלמה של נסיונות עם אנשים אחרים של התנסויות וחוויות.

אני מרגישה אבודה.

אם אני ואמיר נחזור זה בכלל אפשרי? זה לא יהיה בעצם ללכת אחורה ולא להתקדם בחיים? אולי עברו כבר יותר מדי מיים ביננו ואנחנו כבר לא נצליח לגשר על הפער שנוצר ביננו? איך אפשר לדעת בלי לנסות אבל איך אפשר לנסות בלי להתמוטת אחר כך? כי אני לא אעמוד בזה.

אני בדיוק מקרה קלאסי של סיפור פטאתי על ילדה שהתאבדה בגלל אהבות. זאת אני.

ואיתי? פשוט להניח לו? לתת לזמן לעבור? להתאפק? לחזור? להתגעגע? להגיד משהו?

מה אני עושה ?

אף פעם לא הייתי מביעה את עצמי ממש בעמדות פוליטיות. אולי כי כול המפלגות היו מבלבלות אותי, וכול העמדות אמרו בעצם אותו הדבר אבל אף אחד לא אומר כלום.

עד לפני שבועות בודדים יכולתי להגיד בחצי חיוך שאני דיי באמצע בדעות הפוליטיות שלי, אפילו קצת נוטה שמאל, כי אני מבינה שאנחנו מדברים על מיעוט אכזרי והרוב המוחץ דווקא באמת בסדר.

אבל אי אפשר להישאר אדיש לזה יותר, ומהר מאוד הנטייה שמאל הפכה לאמצע ולימין, ולכעס ולעצבים.

הרבה כעס בעיקר על העולם כלפי חוץ, כמה נאיבי ותמים אפשר להיות? איך הפילו אתכם בכזאת קלות בפח?

איך מישהו מהעולם יכול בכלל לשקול בדעתו שזה בסדר מה שהולך כאן בארץ?

בתור אחת שיש לה לא מעט חברים בחו"ל וגם חברים מוסלמים (בפייסבוק וכאלה) ממשלחות ותנועות נוער שהייתי , אני פשוט נשארת המומה וחסרת מילים מול ההודעות והמסרים שהם מעלים.

כמו אזרחית טובה ישבתי ורשמתי נאומים על גבי נאומים, האשמות והטחות בלי סוף לאותם האנשים, כול יום הם זוכים לראות פרסום של סרטון הסברה ישראלי אצלם בפייסבוק ממני. ועדיין תחושת החוסר אונים הזאת לא מרפה ממני.

איך ייתכן שכול העולם עיוור כול כך? איך מישהו יכול לשפוט את ישראל על ניסיונות ההגנה שלה ?

אני אמנם חלק מתושבי המרכז שהבועה שלהם התנפצה בשבועות האחרונים, אבל אני יכולה להגיד בכנות שכבר הרבה זמן לא פחדתי כול כך כמו שפחדתי בפעם הראשונה ששמעתי את האזעקה בין הקירות שלי בבית. אצלנו, במרכז ? בגוש דן החסין ? ומאז זה רק התגבר, הורדתי כול אפליקציה אפשרית לפלאפון לקבל עדכונים והתראות בזמן אמת, לא התנתקתי מהמחשב ומהטלוויזיה, בוקר ולילה, מדאגה מה קורה שם בחוץ , ואיך אפשר לעזור להם ? לא ישנתי בלילות כי שמעתי את הצליל של ההתראות, ונשארתי ערה לקרוא כול עדכון אפשרי.

לשלוח חבילות לחיילים כבר שלחתי, לקנות סחורה מאנשי הדרום כבר קניתי, להתפלל לשלומם כבר התפללתי. אבל מה עכשיו? איך אפשר עוד להמשיך ולעזור? יש לי חברה מהצבא שגרה באשקלון, הצעתי לה ולמשפחה לעבור אלינו למרכז רק עד שיירגע קצת, אבל היא אמרה לא תודה, ושהם בסדר ויש כיפת ברזל...תקועה בבית שלי , בעיר שלי, מסתכלת מסביב וחושבת לעצמי, איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר להתנהג כאילו הכול בסדר כשכולם מסביב בוכים ומתאבלים על יקרים להם שהלכו? איך בכלל אפשר לתפוס את המחשבה על חייל שנהרג שבסך הכול בגיל שלי, ולפעמים אפילו קטן ממני? מה הוא עבר, מה הוא חשב.

מנסה לחשוב אם מצופה מאיתנו להמשיך את החיים שלנו כרגיל, כמה שאפשר? או שדווקא מצופה מאיתנו להישאר בבית ולהתעדכן מול הטלוויזיה והמחשב?

ואחרי הניסיונות לדמיין ולדאוג מה קורה לאותן המשפחות אני נזכרת בך. שאתה גם שם. ומרגע שהבנתי שאתה שם לא הצלחתי לעצור את עצמי.

הודעות בבוקר ובערב, ולפעמים גם בצהריים, בהתחלה קצרות ותמציתיות בסגנון "אתה בסדר? יופי, המשך יום טוב" וככל שממשיך המבצע השיחות מתארכות והצורך שלי לדבר איתך גדל. ואולי גם דברים אחרים צפים.

חוסר השקט שלי מתעצם ברמות שאני לא יכולה להסביר, זה כבר לא סתם חייל שאני לא מכירה ואני מנסה לדמיין שם במלחמה, זה אתה.

וזה בלתי נתפס.

תוהה לעצמי אם זה נכון להמשיך לשלוח את ההודעות האלו, ואני בטוחה שלא, אבל הלב לא שקט להפסיק לשלוח אותן. וכשאתה לא עונה יום או יומיים אני ממהרת לראות שהתחברת לטלפון בזמן האחרון.

והלב מפסיק לפעום לי כשאומרים שיש הרוגים אבל לא מעדכנים עדיין פרטים. ורק כשיש עדכון לגבי דרגה או תפקיד אני נרגעת ונושמת עוד נשימה קטנה.

ובכול זאת אחרי הכול, שולחת עוד הודעה רק לוודא "אתה בסדר?" .  

אני מנסה להסביר לעצמי , זה אמיתי? אנחנו חיים את זה? מישהו בכלל מבין מה קורה ומה אנחנו עושים?

עולות בי מחשבות אולי הייתי צריכה לחתום קבע ולתרום מעצמי יותר? אולי הייתי צריכה להישאר עוד שעה ערה ולעשות עוד תפקיד, למרות שכבר עשיתי הרבה מעל הממוצע בתפקידי. אבל אולי?

והחוסר שקט הזה וכול המחשבות פשוט אוכלים אותי מבפנים... איך אני אמורה לשבת בבית שלי מול הבלוג שלי ולהתנהג כאילו הכול בסדר?

מדפדפת אחורה בפוסטים וחושבת לעצמי כמה חסרי חשיבות, למי אכפת כמה אכלת ומתי התחלת/הפסקת לצום ? יש דברים כול כך הרבה יותר משמעותיים בחיים.

אחד הדברים שבאמת שבר אותי היה דווקא כשלא אני הייתי, אחותי הקטנה הייתה עם סבא וסבתא לאיזה רופא ואני הייתי בעבודה. בבוקר היו אזעקות, צלצלתי אחרי ה-10 דקות לוודא שהם בסדר ובערב אחותי ספרה איך הם עצרו ושכבו על הרצפה, ואיך היא עזרה לסבא וסבתא לקום מהר ולנסוע הביתה. התמונה המוחשית שעלתה לי בראש של סבא סבתא ואחותי הקטנה על הרצפה מגנים על הראש בידיים, כי זה כול מה שיש , פשוט העלתה לי דמעות בעיניים. דמעות של כאב מהול בשוק, לא להאמין שזה קורה לנו.

ראיתי במהלך הימים הרבה סרטוני הסברה  שמנסם להסביר לעולם את המציאות כאן עכשיו, ויותר כואב המציאות קצת דרומה מאיפה שאני נמצאת. ואני חושבת לעצמי שצריך ממש להתאמץ חזק כדי לא להבין ולהתעלם מאותם המסרים הברורים שמועברים שם. הכי אהבתי את סרטוני ההסברה שעשו באירופה אזעקה מדומה וארגנו שחקנים שהשתטחו על הרצפה ברגע שהתחילה האזעקה, אולי הם יתנערו קצת אם הם יראו את זה בעיר שלהם וישמעו את זה אצלם. אבל כנראה זה לא מספיק מוחשי עד שבאמת יפלו אצלם רקטות וטילים ורק אז ,אולי , העולם יתחיל להבין מה קורה כאן.

ובכמה ימים שרשמתי את הפוסט הזה, הספיקו להישמע קרוב ל400 אזעקות בארץ, אזעקות משתקות ומשביתות, לא עקבתי אחרי מספר השיגורים והיירוטים אבל שמעתי וראיתי את חלקם. זה פשוט לא נקלט.