Blind Eyes

כאילו כלום לא קרה, מדי פעם מישהו עדיין בוכה על אובדן טרי, אבל ברמת העיקרון זהו.

הכול כאילו רגיל, כאילו לא היה שום דבר מיוחד בחודשים האחרונים, כול אחד חוזר לצרות שלו.

מרגישה אפילו קצת רע לחזור לשגרה שלי. להתעסק בשטויות שלי.

כאילו הדברים החשובים אצלי בחיים פתאום לא נראים לי כול כך חשובים, ודבר שגורם אצלי למהומה וכעס במבט שני כולכך שטותי ולא חשוב.

יש בעיות כול כך הרבה יותר גדולות בעולם, יש אנשים שסובלים כול כך הרב יותר בעולם ואני מרשה לעצמי לחשוב שרע לי לפעמים?

מרשה לעצמי לחשוב שאוכל זה עניין כולכך משמעותי, שאלוהים יעזור לי איך רזון הפך לראש סדר העדפויות בראש שלי? איפה הערכים שלי?

אני עדיין חושבת על זה, ואני כנראה אחשוב לנצח, ותמיד יהיה בי הצורך להיות רזה וחולנית ותמיד אחפש את הצל הזה שנוצר מהעצמות.... אבל אולי הגיע הזמן לשמור את החשיבות הגדולה הזאת אצלי בראש/בלוג וכלפי חוץ להשקיע טיפה יותר בדברים אחרים?

כמה שטחי אפשר להיות, כמה כבר אפשר לחשוב ולדבר ולהתעסק בעצמך ובשגרת החיים שלך?

מחפשת לצאת מהמסגרת המגעילה והאנוכית שנכנסתי אליה..

אני רוצה לחזור ולהתנדב, אני רוצה לחזור לצייר ולנגן יותר ולהיות משוגעת בזה, שאנשים לא יוכלו להתעלם מהכישרון, אני רוצה להדהים את כול מי שיראה אותי, אני רוצה לשדר אכפתיות ,שאנשים יסתכלו עלי ויגידו שיש פה נפש טיפה שונה, עם ערכים, עם דעות, עם עמדות....

רגע של תסכול בחייה של מלצרית.

היי, רובכם מכירים אותי בתור הבכיינית בעלת הפרעות האכילה אבל היום לרגע אני רוצה להתמרמר על העבודה. מלצרות.

בואו נתחיל מבפנים, בוסים יקרים שלנו.

מנהלי מסעדות, אחראי משמרת ועוד סמכויות חסרות הערכה בתחום, גם אנחנו המלצרים והמלצריות הם אנשים חיים, עם רגשות ובעיות בבית. כנראה גם לנו לפעמים יש חרא יום, וכנראה גם עלינו עוברות תקופות קשות בבית.

אז לא תמיד אני אוכל להשאיר הכול בחוץ ולשים על עצמי את החיוך הצבוע ולחייך ללקוחות.

בוס יקר, אתה לא יכול לצפות שאהיה רזה וקטנטונת (כי זה נראה טוב חזותית ) ואז לצפות ממני להיות רמבו ולהרים מגש 5 צלחות ועוד שתיים על הכתפיים.

בוס יקר, אם אני עושה סגירה במסעדה עד 4 בבוקר ולמחרת כבר מתייצבת ב10 בבוקר (משמע קמתי מקסימום ב9) אל תצפה ממני להיות מלאת אנרגיות- כי הן אינן.

בוס יקר, נכון שהלקוח תמיד תמיד צודק, אבל בוא תגבה רק לרגע אחד את המלצר/ית שלך וגם אם הם עושים טעויות תסביר בחיוך שהכול בסדר ולהבא שלא יקרה.

קצת אנושיות.

בוס יקר, אני שומעת את הפעמון של המנות יותר טוב מכלב ששומע משרוקית, אני בוחרת להתעלם כרגע  כי יש לי משהו אחר בראש לעשות ומייד אדלג לכיוונן להוציא מנות.

בוס יקר מאוד, אין שום צורך להלביש אותנו המלצריות בגופיות חשופות, החזה שלי הוא ממש לא התפריט וזהו לא המוצר אותו אני באה למכור!!!

ואחרי הבוסים, חברי צוות יקרים.

חתיכת זבלים, אדם לאדם זאב.

תפסיקו להתעלם אחד מהשני, מסעדה בנויה על שיתוף על עזרה, צאו מהבועה שלכם ותתרמו.

ועכשיו ליקרים לי מכול, הלקוחות.

בואו נדבר על זה שניה, אני אמנם המלצרית שלכם אבל לדעתי אני עדין בן אדם ואין סיבה לדבר אלי בזלזול.

זה שנגמרה מנה במטבח זה ממש לא אשמתי.

ואם בקשת משהו פעם אחת והמלצר שכח זה כנראה כי הוא כרגע נתון בלחץ, וזה קורה, אז אפשר לבקש פעמיים.

הרגע הזה שאת נאבקת במגש ששוקל יותר ממשקולת 10 קילו, ואת מתחילה להגיד את המנה וכול השולחן מסתכל אלייך בשוק מוחלט , אף אחד לא מזהה את המנה, עד שמתוערר האדיוט "הא זה שלי".

בנוסף, למקרה שאתם לא יודעים, כבד לנו. מאוד כבד לנו.

אז אם אתם רואים שאני מנסה להגיש מנה והזרוע שלי מתחילה מעט לרעוד, או שאתם בקצה השולחן ואין לי אפשרות להגיע אליכם זה לא סוף העולם אם תושיטו יד ותעזרו !!!

כול אותו הזמן מפרק כף היד שלי מתחת למגש צועק הצילו ומאיים להפיל את כול המנות על הראש של הלקוח.

לקוחות יקרים, אם אתם רואים אותי עם מגש מלא שאריות, ערמת צלחות שלא רואים לי את העיניים ואחיזת כוח של 5 בקבוקי זכוכית ביד ואתם בדיוק צריכים משהו ואתם קוראים לי אל תצפו שאצליח להגיע ! 

קבלו את זה שאני מחייכת אליכם ואומרת "שנייה חוזרת" - תהיו אנושיים ותקבלו את זה !!!

אם לא טעים לכם אני אשמח להחליף, זה לא אני בישלתי- אז אל תעשו לי פרצופים.

וגם אל תענישו אותי בטיפ נמוך כי המנה לא היתה לטמעכם. מטבח זה דבר אחד ושירות זה דבר אחר.

אחרונים וחביבים עלי מכול, אנשי החברות, מחזיקי הסיבוס/תןביס.

אני יודעת שיש לכם הפסקה קצרה אבל יש זמן מינימאלי שבו המנה צריכה להתבשל, אז אל תכעסו אם 7 דקות מרגע ההזמנה אין לכם עדיין עיקרית על השולחן.

אני יודעת שאתם קצובים בזמן אבל יותר מהר ממה שאני הולכת במסעדה זה כבר בלתי אפשרי.

וזה בטח לא מה שיזרז את קצב בישול המנות על האש.

לא- אתם לא יכולים להשאיר שירות על הכרטיס ! למקרה שאתם (וכולם) לא מודעים, רוב המלצרים לא מרוויחים משכורת, אין לי תלוש ואין לי כלום. המשכורת היחידה המובטחת לי נאספת בעזרת החיוך האדיב והשרות החם.אנחנו המלצרים קורעים את הגוף שלנו, הידים והרגליים בשביל המסעדה שבה אנחנו עובדים ואנחנו מתפללים לטיפ חם מהצד השני.אותו שירות המפרגן שאני מנסה לתת ואתם נותנים לי עליו 10% .

וזה כול מה שאנחנו מקבלים.

אז לפעם הבאה ,למרות שיותר נוח לחשב כמה הם 10% מהחשבון שלכם זה גם לא קשה לחשב 12% אפילו 15%, זה גם לא כזה יותר יקר, אבל למלצר המסכן זה כול כך משנה.

אז לפעם הבאה שתהיו במסעדה, תעיפו מבט למעלה מהשולחן, או מסביב... תסתכלו קצת על הצוות שעובד ומשקיע מעצמו (לא כולם ככה כן? אבל הרוב) ותנסו לחשוב על המלצר/ית שמנסה לחסוך משכורת הגונה וזה ממש לא יקרה אם ה-10% טיפ בקושי.

(רגע של חוסר צניעות) ואני דווקא ידועה בתור מלצרית עם טיפים גבוהיים, אבל ההתרפצות הזאת בעיקר על הזלזול והחוסר אנושיות למלצרים.

להתחורר ולהתקעקע?

להשתגע?

לגלח חצי ראש ?

לצאת מהשגרה, לעשות משהו שונה, להתפרע ולנצל את החיים הזמניים שלנו ?!