מנת משׂכל

לפני התחלת הפוסט, כמה מילים על הבלוג. מטרתו היא להכיל את מחשבותיי, לפעמים הן חכמות, חלקן פאראנואידיות, חלקן חסרות היגיון לחלוטין (למעט אלו שמשתמשים באותו היגיון שאני משתמש בו). אני מקווה שלפחות תנסו להבין את ההיגיון.

כל דבר בעולם בנוי כמו צמח. התחלת כל פעולה, חשיבה או דרך בנוי כמו צמח. למעשה קטן דרוש עציץ אחד או לרעיונות ומעשים אחרים דרושות ערוגות.

הסיפור מתחיל במסיבה די גדולה, אני בתור פנוי חדש מחפש טרף. הטרף מגיע תמיד באותה צורה. בד"כ בגובה בינוני, לא גבוה מדי ( קצת בעייתי לדבר בגובה העיניים) ולא נמוך מדי (well, זה יותר מדי ג'יילבייט). במקרה הזה הוא היה מתולתל, שופע, בעל חיוך מקסים ותמימות מביישת. הצעד הראשון היה כמובן הפיתיון, בלי פיתיון נכון הניצוד לא יתקרב.

אני פה לא בגלל הטרף, אני בא למצוא פיתיון. שולח מבט נחמד, מקבל התייחסות חזרה. הרגשה חמימה עלולה להופיע, נסו להתעלם ממנה, היא מסיטה אתכם מהפעולה. כשאדם מרגיש אדם לא פועל נכון, במקום לחשוב על הדרך הוא חושב על המטרה. המטרה אינה החשובה ביותר, במילא חלק ממנה הוא להפטר די במהירות מהעקבות ולחזור לשגרה. היו ציידים, הטרף רגיל לניסיונות הצייד של דומים לכם.

כשנכנסים אל בית חדש, בחיים לא נכנסים בידיים ריקות. אז עכשיו אני נכנס אל תוך רכבת הרים, בידיים מלאות. אף פעם אל תגיע עם כלי חרסינה אל רכבת הרים. מאותה סיבה, לא מפתים טרף עם בירה, מפתים עם האמירה ההכי פחות צפויה. הופכים גדול לקטן, הופכים טוב לרע, גורמים לאלים להיות שדים. כאן הייתי צריך להשתמש במשהו עוד יותר קשה, הפיכת המדהים לרדוד. יוצרים עליונות על הטרף, הטרף כבר לא מזלזל, הוא גם לא חושב לברוח.

לאחר כמה מילים עם הטרף, כמה סיגריות וכמה קריצות, הוא מוכן. לוקחים את הניצוד למקום בטוח, שקט, חמים, אך למקום שהוא זר לצייד. לא מחרבנים איפה שאוכלים. לאחר כמה מילים, כמה נגיעות, זה הזמן. מוציאים את הסכין מהמחבוא ומכים בכל הכוח.

לאחר שהכל נגמר, שבענו והכל טוב, הגיע הזמן לעזוב. אם נשארנו רעבים, רצים יותר מהר. אי אפשר לאכול את אותה הארוחה פעמיים.

באתי, ראיתי, כבשתי. פחות נפוליאוניות - מצאתי עציץ, זרעתי, השקתי ועלתה השמש.