לא ידעתי מה לעשות. באיזה שהוא מקום נידלקתי על שי, אך מילותיו של רועי עדיין מהדהדות בראשי.
למה הוא אמר את זה ?! הוא עדיין אוהב אותי? או שזה באמת נכון?
״ הוא מנצל כל בת שהוא פוגש!״ אני עדיין לא שכחתי את המילים האלו.
לאחר מחשבות מרובות החלטתי ללכת על זה ובגדול! רועי יכול לקפוץ לי, דוגרי, אני צריכה מישהו בשביל לשכוח כמה אהבתי אותו. כדי להוכיח לעצמי שאני יכולה להתאהב ולאהוב יותר ממה שאהבתי את רועי.
חזרתי לפייסבוק, והיו לי שתי הודעות בפייסבוק. אחת מרועי ואחת משי.
פתחתי קודם כל את ההודעה של רועי, למרות שההודעה של שי הייתה ראשונה.
היה כתוב בה :
״ אני מצטער על מקודם, לא אמרתי דברים נכונים.
שי הוא ילד חמוד, חכם, איכפתי, אוהב, רגיש ויפה. אולי יותר מוצלח ממני..
שיהיה לך בהצלחה איתו ושתיהיי מאושרת.
אבל תדעי שבחיים הוא לא יוכל לאהוב אותך כמו שאני אוהב אותך!״
הייתי מופתעת.. הוא עדיין אוהב אותי?!
אבל אני יודעת שהמחשבה שלי צודקת. שום כבוד של בחורה לא שווה רצון של גבר! הוא יכל לא להתנשק איתה! הוא עשה את זה מרצון! הוא יכל להפסיק אחרי כמה שניות! הוא יכל להפסיק בשנייה שהוא קלט שזאת הייתה טעות!
הוא היה צריך להגיד לא.. הוא היה צריך ללכת לביתו.. הוא היה צריך לחשוב פעמיים לפני שנתן להכל ללכת.. הוא היה צריך לדעת שכל המעשים שלו בסוף יגיעו אלי.. והייתי צריכה להיות שם, בחלק האחורי של מחשבותיו.. אני לא הייתי צריכה לשאול את עצמי למה.. הוא לא היה צריך להתחנן לסליחה לרגליי.. הוא היה צריך להגיד לא!
בעודי כועסת פתחתי את ההודעה של שי שבה היה כתוב :
״מחר אני רוצה לראות אותך. בואי בבקשה בהפסקה ליד חדר המורים״
את האמת, התרגשתי. ידעתי שאני הולכת על זה ובגדול!
יום לאחר מכן הלכתי להיפגש עם שי, עשינו סיבובים קצת בבית הספר ועצרנו ליד עץ גדול, שתקנו כי כל מה שהיה צריך להאמר כבר נאמר. ולא היה עוד על מה לדבר.
התקרבנו לאט והיה צילצול.
ניבהלתי קצת אז קפצתי לאחור,
״אני מצטערת, אני צריכה ללכת״ אמרתי בחוסר חשק
״אז אני יכול רק לומר לך משהו?״ שאל
״ברור״ השבתי עם חיוך
״אני חושב שאני מתחיל להרגיש אליך משהו״ אמר והשפיל מבטו
״את האמת.. גם אני״ התוואדתי
ומכאן ידעתי שאין כבר דרך חזרה. ושמחתי שכך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
