לפעמים אני רוצה למות לא רק בגלל שרע לי.. אולי בגלל שזה נראה לי.. נעים.

שקט.

ואת שומעת את הדמעות יורדות כמו שמעולם לא ירדו

את תקועה בתור עולם משלך, עולם מצומצם שרק את נמצאת בו ואין אף אדם.

את זועקת " אני פה " ואף אחד לא שומע

את מטרד בעיניי העולם, לא רוצים בך יותר.

את שומעת? הם לא רוצים בך יותר, את מבינה? תביני!!.

את מתגעגעת לים, מתגעגעת לשקט, לריח הסיגריות והים

אבל את לא יכולה לברוח כי אין לך דרך את לבד פה, לבד.

אמא? אני אתגייס כלוחמת ולא משנה מה תגידי גם אם אמות.

יודעת למה? לא בגלל שהמדינה מזיזה לי משהו.. בגלל שאני רוצה לברוח מהבית הזה וכמה שיותר רחוק ומהר

שהחצי שנה הזו תעבור כבר! אני לא רוצה יותר.. אני לא רוצה עוד.

לא ללמוד לא לעבוד לא להיות תקועה כאן, אני רוצה לברוח!

לברוח מימך אדיוט שאומר שאני קטנה מידי בשבילך, לברוח מכל הגברים שרוצים אותי רק בשביל סקס, לברוח מכם ההורים שאף פעם לא יתגאו בי, לברוח מאחיותיי שרק כשהן צריכות הן נזכרות בקיומי, לברוח מהחבר שהפך אותי מילדה מאושרת לסמרטוט מהלך.

אין לי רצון לבכות יותר, אין לי רצון להיות פה ואם הזמן לא יעבור מהר עד הגיוס אני פשוט אאבד את חיי.