לפעמים אני רוצה למות לא רק בגלל שרע לי.. אולי בגלל שזה נראה לי.. נעים.

פשוט נרקבת פה.. מחשב טיוי מחשב טיוי מחשב טיוי וככה כל היום!

מתי זה יגמר בדיוק?! נמאס לי!

אני כ''כי לבד.

יבא יום וארקב פה למוות

הייתי עושה הכל בכדיי לסיים את חיי כרגע

שקט.

ואת שומעת את הדמעות יורדות כמו שמעולם לא ירדו

את תקועה בתור עולם משלך, עולם מצומצם שרק את נמצאת בו ואין אף אדם.

את זועקת " אני פה " ואף אחד לא שומע

את מטרד בעיניי העולם, לא רוצים בך יותר.

את שומעת? הם לא רוצים בך יותר, את מבינה? תביני!!.

את מתגעגעת לים, מתגעגעת לשקט, לריח הסיגריות והים

אבל את לא יכולה לברוח כי אין לך דרך את לבד פה, לבד.

אמא? אני אתגייס כלוחמת ולא משנה מה תגידי גם אם אמות.

יודעת למה? לא בגלל שהמדינה מזיזה לי משהו.. בגלל שאני רוצה לברוח מהבית הזה וכמה שיותר רחוק ומהר

שהחצי שנה הזו תעבור כבר! אני לא רוצה יותר.. אני לא רוצה עוד.

לא ללמוד לא לעבוד לא להיות תקועה כאן, אני רוצה לברוח!

לברוח מימך אדיוט שאומר שאני קטנה מידי בשבילך, לברוח מכל הגברים שרוצים אותי רק בשביל סקס, לברוח מכם ההורים שאף פעם לא יתגאו בי, לברוח מאחיותיי שרק כשהן צריכות הן נזכרות בקיומי, לברוח מהחבר שהפך אותי מילדה מאושרת לסמרטוט מהלך.

אין לי רצון לבכות יותר, אין לי רצון להיות פה ואם הזמן לא יעבור מהר עד הגיוס אני פשוט אאבד את חיי.

נמאס לי נמאס לי להיות תקועה במקום הזה שנקרא בית

נמאס לי להיות קשובה כל הזמן ולהיות הילדה הטובה דיי כבר פשוט דיי

צריך לעשים לזה סוף כל היום אני יושבת בבית ואוכלת את עצמי. כמה אפשר ?!

אני לא יכולה לסבול את עצמי יותר

אני רוצה להתגייס כבר

נמאס לי להיות חנוקה בין ארבעה קירות.

שישחררו קיבינימט את גלעד כבר!!! שיוציאו אותו מהמצב הכואב הזה. אבל מה? אל תהרגו אותנו.
אחרי משפחת פוגל שבאיתמר שכולנו ראינו את תמונות הזוועה האלה ( ובנוסף חבר שלי היה ממש קרוב למקום וכל הבסיס שלו קם על הרגליים כשזה קרה ), יש לילות שאני לא יכולה להרדם, ולמה? כי אני מפחדת.. אני מתה מפחד אפילו.. שמישהו יבוא וידקור אותי בכל כוחו, יחורר אותי בכל מקום שאפילו את הגופה שלי לא יזהו, הז הפחד הכי גדול שלי ומדברת מישהי שעברה כ''כ הרבה חרא בחיים שלה ששום דבר כבר לא יכול להדאיג אותה כבר.

אנחנו נהפכים לאנשים חסרי ביטחון קיומי!, הפחד המטורף אם זה לעלות על אוטובוסים אם זה ללכת למסעדות , אם זה הילדים שלנו בבתי הספר או בגנים  או לשבת בפאקינג פארק!, לדבר עם אנשים בצ'אטים, ואפילו.. המקום שהכי בטוח לנו.. הבית! אפילו הבית נהפך להיות מסוכן, בחוץ עוד יכולים לעזור, בבית אף אדם לא.
סבא שלי התעוור בפיגוע .. הייתי איתו לפני כן.. לא עליתי איתו לאוטובוס .. מזלי.. למרות? שהייתי מעדיפה לו הייתי נהרגת שם במקום וסבא לא היה מתעוור. זה לא מגיע לו. פשוט ככה=\
קשה לי עם כל עניין העסקה, פשוט דפוק שחיכינו 5 שנים סתם!, דפוק שאנשים נהרגו סתם! בשביל מה?! ואז מה נוצר? נערים בגילאי ה17-18 לא רוצים להגייס לצה"ל הם מפחדים! שיחטפו אותם? שישאירו את האמא שלהם לבד בבית בלי פרנסה בלי משפחה וכלום ויחטפו סתם ככה..?! בשביל מה? בשביל המדינה הזאת שלא עושה בשבילנו כלום? בשביל מדינה שיורקת לכל משפחות השכול בפרצוף?! בשביל ממשל שרק כשצריך לשמור על התחת שלו באותו המקום עושה משהו, עושה צעד משמעותי כאן?! זה עצוב! זה פשוט עצוב!>< [אני לא נגד הגיוס לצה"ל ולא כלום ואפילו בעזרת ה' אם הצבא יתן לי אהיה לוחמת ואפילו בקבע מילואים והכל, כי זו המדינה שלי וכשההורים שלי היו במלחמה בקווקז המדינה הזאת קיבלה אותם בידיים פתוחות ( לא שהיא עזרה כלכלית אבל עדיין=\ ) ולא.. לא חונכתי להתגייס].

בכל מקרה המצב פשוט עצוב לי ואני יודעת שהטרור יהיה ולא מעט, ביבי גורם למלחמת עולם שלישית עצוב שלא כולם רואים את זה.

מה שיקרה פה הוא שאנשים יפחדו לצאת מהבתים, הורים יפחדו על ילדיהם והוריהם המבוגרים, ומשפחות השכול יצאו מהארץ ויקחו יחד את קברי משפוחתיהם, מאנשים פטריוטים אוהבי מדינת ישראל נהפוך לאנשים שיורקים על מדינתם והולכים ממנה.

מקווה שהפוסט הזה עזר.

ואין כאן שום דבר אבל שום דבר נגד גלעד. שלא תבינו לא נכון.

פשוט רודפת אחריהם, לכל מקום שהם לא הולכים שם אני נמצאת

במיטה, בצבא, עם החברים, עם המשפחה, תמיד תמיד תמיד

אני צריכה את החום שלהם את ההקשבה את האהבה, בלילות בימים בשעות הצהריים תמיד.

וזה אף פעם לא מספיק לי לא סתם קוראים לי זונת צומי בישרא כי זה מה שאני, זונת פאקינג צומי

ילדה קרציה שכל פעם "שחבר" שלה לא מתקשר שולחת לו הודעת צומי של " שכח ממני" או כל דבר אחר.

דייייייייייייי אני צורחת כשכולי דומעת, אני רוצה אהבה אני רוצה להיות נאהבת ולא רק אוהבת דייי .

נמאס לי לרדוף נמאס לי לשגע, נמאס לי.

נמאס לי להיות הקרציה. דייי אוף דיי =\ אני רוצה להיות אדישה יותר

אני רוצה לחייך גם כשאני לבד.

כל כך קשה לי שאתה לא כאן

וזה מחרפן אותי פשוט ככה.

אני כל כך מתגעגעת אלייך ובמיוחד למגע שלך.

הרבה פעמים אני חושבת בזמן האחרון מה יקרה כשנגור יחד, אם נגור..

מוזר לא?!

שלחת לי הודעה עכשיו והסיבה היחידה שאני רושמת את זה פה זה בכדיי לזכור את זה לתמיד:

" יפה שלי את כל עולמי את כל קרן ביום אפל את האור של החיים שלי את אהובתי הניצחית...."

כמה אני מתגעגעת אליו. ואני מתמודדת עם עצם העובדה שהוא בצבא יום יום.

אני משתגעת מזה שאני לא יכולה לראות אותו. וב4 חודשים האחרונים התראנו פעם אחת.

כשאני בבית הספר ורואה זוגות אני מרגישה כ''כ לבד, ולא טוב לי, למה הם כן ואני לא?! מה עשיתי רע?!

אני צריכה להתמודד עם הכל ולשתוק.

לשבת בחדר מול ארבע קירות ולדבר איתם במקום איתו כי הוא לא יכול כרגע אין לו אפשרות אז זה להתמודד לבדי.

ולדעת שאין אפשרות להתלונן כי אין מי שיקשיב.

כולם עסוקים כרגע כולם בשלהם ואת? תתמודדי עם זה.

ותפסיקי להתקשר אליהם דיי! נמאסת עלייהם הם צריכים מימך שקט.

ואולי גם את צריכה את השקט הזה.. תנסי. זה יכול לעזור לך.

תאהבי את עצמך תגשימי את חלומותייך, תרגישי, תצליחי.

ואולי רק אז תיראי מה את שווה.