"אוקיי.." אמרה אימי, והגישה לי את האוכל. "אני קופצת שנייה לחנות.. כבר חוזרת." אמרה ויצאה מהבית.
"להתראות" אמרנו שנינו, ואני התיישבתי ליד השולחן ואכלתי. מידי פעם העביר אליי רועי מבטים וחייך. מה יש לו ?!?! אבל אני חייבת להודות שיש לו חיוך מקסים !!!
"סיימתי." אמרתי לו.
"אוקיי, אממ יש מקום בו נוכל לשבת ולדבר בארבע עיניים?" שאל.
הנהנתי וליוויתי אותו לחדרי. התיישבתי על מיטתי, והוא על כסא שהיה מולי. "טוב, אז ככה.." אמר והוציא מחברת בה יוכל לרשום את דבריי. "שמך המלא ? גיל ?"
"שירן לוי,17." עניתי קצרות.
"איך הגעת למקום?" שאל. היססתי .. אני לא מתכוונת להגיד לו שבדיוק חזרתי מבית הקברות ומצאתי את עצמי במצב שבו אני רוצה למות.
"אממ.. הלכתי ברחוב בדרכי לבית, וכנראה שהתבלבלתי באחת הפניות ואיכשהו הגעתי לסמטה חשוכה.." שיקרתי. הוא הסתכל לי עמוק בעיניי, ולשבריר שנייה הייתי בטוחה שהוא עלה על השקר, עד שהוא חייך חיוך קטן כנראה מהעובדה שילדה בגילי הולכת לאיבוד.
"וכשנכנסת לסמטה, מה קרה שם?"
"היו שם כחמישה נערים כבני 19, 20.. שיכורים." אמרתי בקול רועד. "הם קראו לי לשבת איתם, אך פשוט התעלמתי עד שאחד מהם התקרב אליי, והצמיד אולר לצווארי. מהרגע הזה לא זכור לי עוד כלום, אני משערת שברגע זה התעלפתי." אמרתי בקול שבור עם דמעות.
רועי התקרב אליי בפנים מהוססות, כנראה במטרה לחבק אותי, אך מיד עצר את עצמו וחזר לשבת על הכסא. רציתי שיחבק אותי, הייתי זקוקה לחיבוק הזה! אך יכולתי להבין אותו, אנחנו לא מכירים כלל, והוא כאן רק כדי לבצע את עבודתו. השפלתי את פניי, מנגבת את הדמעות,
והוא רק אמר "אוקיי, נראה לי שסיימנו.. אני אמסור את העדות לשוטרים ואדאג שהחלאות האלה ישלמו על מעשיהם, מבטיח לך."
לא יודעת למה, אבל האמנתי לו, בטחתי בו , לראשונה מאז מותו של יותם, חזרתי לבטוח באנשים.
"ת..ודה" פלטתי. והוא יצא מחדרי ממלמל משהו שנשמע כמו "להתראות." כששמעתי את טריקת הדלת ירדתי במדרגות, ונעלתי את הדלת של הבית, ישבתי בסלון וחיכיתי לשובה של אימי מהחנות.
נקודת מבטו של רועי :
תיקתקתי בדלת ביתה, לאחר שקיבלתי את הכתובת מהאחות בבית החולים. בית די גדול ויפה, חשבתי לעצמי.
"שלום רועי." אמרה לי אימה כשפתחה לי את הדלת.
"שלום, באתי לקחת עדות מביתך.." עניתי.
"אין בעיה, כנס .." אמרה והכניסה אותי לבית, שהיה נראה עוד יותר יפה מבפנים. "שירן מתקלחת כרגע, אבל היא כבר תצא.."
"אוקיי." אמרתי. פתאום שמעתי קול צועק "אמאאאא, האוכל מוכן?" היא ירדה במדרגות חולפת על פניי ורצה למקרר. ציחקקתי למראה זה, והתקרבתי אליה. כשהיא הסתובבה, ראיתי שהיא נבהלה לרגע. ואני? אני פשוט בהיתי! שמתי לב למה שהיא לבשה שהחמיא לה כל כך, גופיה לבנה ובוקסר קצרצר, ופשוט לא יכולתי להוריד ממנה את המבט. ראיתי שהיא מסמיקה ואמרתי לעצמי, רועייי תשתלט על עצמך !!
"הוא בא הנה כדי לקחת עדות." אמרה אימה.
"אה.. כן לא מצאתי אתכן בביה"ח, אז ביקשתי את הכתובת ונתנו לי אותה." הסברתי לה קצת מגמגם.
"טוב." אמרה.
"קודם תאכלי!" ציוותה אימה והציעה לי לאכול גם, סירבתי בנימוס וניגשתי לשבת בספה המרווחת מחכה לה שתסיים לאכול.
אימה יצאה לחנות, ונשארנו רק אני והיא. ניסיתי לפתח איתה שיחה, אך כל פעם שהסתכלתי עליה פשוט בהיתי וחייכתי. היא כ"כ יפה!! היה לה שיער בהיר ועיניים מדהימות בגוון כחול\אפור עמוק! העיניים הכי יפות שראיתי בחיי, אך ניתן היה לראות עצב בעינייה.
"סיימתי" אמרה, ואני ביקשתי שנלך לדבר במקום בו לא יפריעו לנו. היא ליוותה אותי לחדרה ואני בעקבותיה, בוחן שוב ושוב את גופה. היא התיישבה על מיטתה ואני על כיסא מולה. התחלתי לשאול אותה שאלות, וכששאלתי מה קרה כשהגיעה לסמטה, נשברה והחלה לבכות. הרגשתי צביטה בלב, כאב לי לראות אותה בוכה.. היססתי, לחבק אותה? לא לחבק אותה? מה לעשות? בסוף החלטתי לא לחבק אותה.. היא עלולה להיבהל, כי בכל זאת אנחנו לא מכירים בכלל.
פתאום דמותה של רוני עלתה במוחי, רוני חברה שלי! כבר חודש שאנחנו ביחד, ואני? מה אני עושה פה? בכלל לא הייתי צריך להיות פה מלכתחילה, אדם השוטר היה אמור לבוא ולקחת ממנה עדות, אבל לא, אני התעקשתי כמו טיפש! מהרגע שראיתי אותה שם בסמטה והזעקתי את המשטרה, רציתי להכיר אותה...
"אוקיי, נראה לי שסיימנו.. אני אמסור את העדות לשוטרים ואדאג שהחלאות האלה ישלמו על מעשיהם, מבטיח לך." אמרתי בביטחון.
"ת..ודה" אמרה בעודה בוכה.
ואני ? הסתלקתי מישם ממלמל "להתראות". הרגשתי כ"כ רע כשיצאתי מביתה, הלכתי לתחנת המשטרה ומסרתי את העדות לאדם. מישם הלכתי לביתי, ובעודי הולך צלצול נשמע 'עכשיו תקשיבי לולה, אני סתם בחור שכונה שמאוהב במלכה..' הפלאפון שלי נשמע, הסתכלתי בצג הפלא' וראיתי "רונייי המאמי שלי."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
סיפור_אהבה_בהמשכים
