ללכת עם החידה, לעשות מזה סרט

שלושה חודשים עברו. חיצונית, לא השתנה יותר מדי. החיים אותם חיים, אני נוסעת לירושלים, הפיצקולי במשפחתון, טיג'י מצאה עבודה חדשה ונחמדה. אנחנו עדיין במודיעין, כבר סיימנו מזמן להסתגל לדירה החדשה ולשכונה החדשה, ואפילו סיימתי לא מזמן משימה שחיכתה הרבה זמן – להדביק בחדרה של הפיצקולינה מדבקת קיר של חיות ועצים. מדי שבועיים אנחנו מבקרות משפחה אחרת, פעם שלי ופעם של טיג'י, רואות הרבה טלוויזיה (טיג'י פחות מאז שהתחילה תואר שני), אוכלות, ישנות, משחקות עם הילדה. שגרה. אבל ברקע הדברים מחלחלים, החלטת המעבר לאנגליה רק מתחזקת ואני בעיקר לומדת. הרבה.

התחלתי עם הבלוג המצוין "תשע ושלושה רבעים", ששייך לחברים של חברים שעברו אך לא מזמן לאנגליה. קראתי את כולו, ושם למדתי על איזו בירוקרטיה צפויה, איך מטיסים חתולים לאנגליה, איך שוכרים דירה וקצת על איך מוצאים עבודה. היו שם הרבה פרטים שנראים חיוניים, וגם אווירה שעשתה לי חשק לעבור כבר. במקביל התחלתי לקרוא בקביעות את הפורום "עוברים לאירופה". עוד לא יכולה להעיד בדיוק על דברים שלמדתי, אבל קצת הכרתי את הדמויות הפועלות – לפחות אחד מהמשתתפים הפעילים גר באנגליה. קראתי על הרבה מאוד אנשים שרוצים להגר. אני חושבת שבערך מחצית מהם צעירים מאוד ועושים זאת בשביל ההרפתקה – וגם רואים את זה כמשהו זמני. מחפשים קהילה יהודית, ישראלים וכו'. החצי השני באמת רוצה לעזוב. לחפש חיים במקום אחר, וכמובן עם זה אני מזדהה.

התחלתי לחקור אנשים. כאלו שעברו ממקום למקום, כאלו שגרים באנגליה. עם האנה שהגיעה מאנגליה לעבוד במשרדים שלנו לחצי שנה השתדלתי לשבת הרבה בארוחות הצהריים, ובעיקר לדבר ולהקשיב. ממנה למדתי ששעות העומס בלונדון הן מאוד לא נעימות, ובמקרה שלה שגם שעות העבודה הן לא בהכרח קצרות מבישראל. למדתי שסמול טוק בריטי הוא מיומנות שאני צריכה ללמוד, ובעיקר שחסרות לי המון מילים לסמול טוק שכזה. אני יודעת לדבר היטב על עבודה באנגלית, אבל פתאום כשמדברים על החיים המילים נעלמות. החלטתי שאני צריכה להתחיל פרויקט: לשבת ולכתוב את כל המיני סיפורים שלי באנגלית. כל הדברים שקרו לי בחיים, ההרפתקאות הקטנות – התאונה, מעברי הדירות, שנת שירות, המשפחה, תהליכי היציאה מהארון ואולי גם הדרך להיריון ולידה. זה יהיה תרגול מצוין באנגלית, ואולי ייתן לדברים קצת זמן לשקוע, כך שבבוא היום יוכלו פשוט לצאת ולא להיתקע.

הפיצקול הקטנה לא רואה המון טלוויזיה בגילה הפעוט – אבל החלטנו שאם כבר, הטלוויזיה הזאת תהיה ערוץ JimJam. מדובר בערוץ לילדים שמכיל תכניות מכל מיני מדינות – כולן באנגלית. פיצקול כבר יודעת לזהות מרחוק את המנגינה של בארני, ועכשיו שקיבלה בובת בארני היא מחבקת אותה ונעמדת מולי, כדי שאשיר לה את שיר הסיום (I love you, you love me וכן הלאה). אני שרה עם תנועות ומקווה שמשהו נקלט. אנחנו רואות ביחד את בוב הבנאי, תומס הקטר וחברים, הפינגווינים המצחיקים שאני לא זוכרת איך קוראים להם, והכל בלעז. כמובן שזה לא מספיק לרכישת שפה, אז התחלנו להתעניין בחוגים שמתנהלים באנגלית. טיג'י מצאה את האתר הזה. עוד לא עשינו בירורים אבל זה נראה כמו כיוון טוב. אני חושבת שפעם בשבוע כזו שבה ידברו וישחקו איתה באנגלית ביחד אתנו תוכל לעשות נפלאות ולהקל עליה קשיי שפה כשנעבור ותהיה כבר בת 3-4.

התחלנו לשפץ את הדירה שלנו בר"ג. זה משהו שכביכול לא קשור למעבר, אלא לצורך, מאחר שהדירה ישנה והבניין בתהליכי שיפוץ מתקדמים. אבל אנחנו מתעתדות להסתמך על הכסף שנקבל מהשכרתה כהכנסה בטוחה שתוכל מאוד לעזור לנו בחודשים הראשונים. מי יודע כמה זמן ייקח לנו למצוא עבודה, ובזמן הזה מן הסתם אנחנו והילדות נצטרך לאכול ולהתגורר איפשהו. אז בצירוף חסכונות שנחזור לצבור ישר כשנתחיל להחזיר את עלות השיפוץ, זו תהיה מן תכנית בטחון. טיג'י בכלל חושבת שנשכיר את הדירה כדי להחזיר את העלות, אבל שנמכור אותה כשנעבור, ובכסף הזה נקנה דירה באנגליה. זה בהחלט רעיון מעניין שיחסוך מאתנו כאבי ראש, וגם נוכל להיעזר באחותה ובעלה שאנחנו מעוניינות לגור באזור שהם מתגוררים בו. אז יש לנו כרגע שתי אופציות בנושא.

בעניין המסמכולוגיה לא חלה התקדמות עדיין. זה דורש לעשות חיפוש מקיף בכל מיני ארגזים מאוחסנים ואני קצת מתעצלת. מה גם שאין באמת צורך אמיתי במסמכים האלו עד עוד שנתיים לפחות – שזה הזמן שבו תוכל טיג'י לקבל אזרחות צרפתית. קצת מצחיק אותי לחשוב על הדרך שעברו המסמכים האלו עד ימינו. סבא שלי, יליד טוניס, שירת בצבא הצרפתי ועל כן קיבל אזרחות. אזרחות צרפתית עוברת בירושה, ועל כן היא עברה לאמא שלי, שנרשמה בשגרירות לפני שנים לא רבות ולא ממש השתמשה באזרחות שלה בשום צורה מאז. בשנת 2006 סוף סוף הצלחתי לתאם מפגש פסגה שכלל את סבא שלי, את אחי ואותי. זה דרש שאקום לפנות בוקר, אצא מדירתי שהייתה אז בת"א לנתניה בתחבורה ציבורית, אקח מכונית ואסע לאסוף את אחי ואת סבא שלי, וכולנו ביחד ניסע היישר לשגרירות הצרפתית בת"א (המאורע הסתיים בנסיעה כפולה נוספת, כדי להחזיר את המכונית). סבא שלי הביא את כל המסמכים הדרושים, ואחי ואני נרשמנו כאזרחים, לא לפני שהצטלמנו במספר צורות שונות עד שקלענו לרצון הצרפתי. באותה הזדמנות הוצאנו גם דרכון, ומאז אני נוסעת ברחבי העולם כצרפתייה ומגלה את העולם הקסום של להיות אירופאית ולא ישראלית בכל מה שקשור למעברי גבול. בכל מקרה, זה משעשע בעיניי שבסופו של דבר האזרחות הזו תשמש אותנו כדי להגר מישראל, ולמעשה כמעט לחזור למקור – של האזרחות, בכל מקרה.

ועדכון אחד אחרון מהימים האחרונים: אחד הדברים שמטרידים אותי הכי הרבה בכל הקשור למעבר הוא תהליך מציאת העבודה. אני עוסקת בתחום בינלאומי ועובדת הרבה באנגלית, אז מהבחינה הזו אין בעיה. מצד שני, אני לא מכירה את שוק העבודה באנגליה ובטח לא יודעת כמה קשה תהיה מציאת העבודה לכשנעבור. אז התייעצתי השבוע עם קולגה שאני מיודדת איתו. הוא מכיר את התחום היטב וגם מאוד מקושר, גר באנגליה והיה בדיוק בביקור בארץ. זו הייתה שיחה מרגיעה למדי. הוא נתן לי שלושה שמות של אנשים שהוא מכיר ששוכרים אנשים בתחום שלי ממש עכשיו, ביקש שאגיד לו חצי שנה לפני שנעבור והוא ישדך אותי עם האנשים שיהיו רלוונטיים אז. על הדרך הוא הציע הכשרה שכדאי שאעשה, כזו שכבר חשבתי עליה לבד ואף סיכמתי עם הבוס שלי שתהיה במימון מקום העבודה שלי. שמחתי לקבל בשיחה הזאת חיזוקים לכיוונים שבהם פעלתי עד כה. במקביל התחלתי להסתכל על לוחות הדרושים בתחום שלי ולראות איפה כדאי לי להעשיר ואיפה להתמקד. לומדת מושגים חדשים כמו שש סיגמא וניהול רזה ומעשירה את הידע הקיים במושגים כמו Agile.

זה עוד רחוק מאוד, ואני כבר חסרת סבלנות. רוצה לעבור כבר ולהתחיל את חיי החדשים. רוב הזמן רק חושבת על זה, מדי פעם חולקת מחשבות עם טיג'י. מדי פעם מספרת לאנשים אחרים, לפעמים מגלה בתמורה שהם חושבים בדיוק אותו דבר ומתכננים הגירה משל עצמם. זה רק מחזק אותי בנכונות ההחלטה שלנו.