עכשיו באמת לאף אחד לא אכפת. הבית הזה בתחת, חבורה של חולי נפש.סבא גוסס, אמא מתחרפנת, אבא מתנהג כמו שיכור, אח שלי עושה מה שבאלו, אני שוכבת במיטה ובוכה.
לא אכלתי היום כלום, ואני גם לא מתכוונת. אני לא רוצה לאכול יותר בחיים. אני רוצה למות מרעב.
זה הפוסט האחרון שאני כותבת, כי נמאס לי לכתוב לעצמי, אני יכולה לדבר אל עצמי גם בראש שלי ולא סתם לתלות את הכביסה המלוכלכת בחוץ.
הבלוג הזה הוכיח לי כמה שלאף אחד לא אכפת.
כל פעם אני חוששת מה אם מישהו מהחברים שלי יראה את זה.. "חברים" אני אומרת... אנשים שנחמדים אלי כל עוד אני חייכנית ומקובלת אבל ברגע שאני צריכה עזרה הם הולכים.
כולם אותו דבר.. או שאני דוחה את כולם. אולי אני אותו דבר, אולי אי אפשר להתמודד איתי. לא יודעת כבר,לא אכפת לי.
כשיבוא לי להתאבד אני אגמור את זה כי נמאס לי לחשוב על כולם לפני.
אני חושבת על שבוע הבא משהו כזה, לתת לעולם להראות לי שאולי משהו טוב עוד יכול לקרות.
זה יהיה מצחיק להתאבד ב-1 באפריל, יש לעולם עד אז להוכיח לי שנוכחתי חשובה לו.
אם לא, אז ביי ביי.
ושוב, אני מבטיחה באוויר, כי אף אחד לא מקשיב. בסדר, אז זה חוזה שלי לעצמי. אני אחזור לפה עוד שבוע, ואראה מה הבטחתי לעצמי.
אם אני אקרא את זה עם חיוך, כנראה שיש עוד בשביל מה לחיות.
אם לא, אז אני אלך ואסיים את זה, כי אני דוחה את זה כבר יותר מדי זמן.
אני מרגישה את הסוף, וטוב לי עם זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
meaning less