On women, Men & Other drugs

What there is to ask? On women, Men & Other drugs

<< אפריל 2011 >>
א	ב	ג	ד	ה	ו	ש
					1	2
3	4	5	6	7	8	9
10	11	12	13	14	15	16
17	18	19	20	21	22	23
24	25	26	27	28	29	30

הבלוג חבר בטבעות:

- Individuals -

__מהלב אל המקלדת__

אהבה אחרת

הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: ׳₪׳¡׳™׳׳™. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אבא שלי הוא גבר מוכה.

ב-22 למרץ אבא שלי החליק ושבר כמה עצמות בגוף. בואו לא נפרט.

בשבת הקודמת גרושתו לעתיד הכתה אותו באחד השברים והחמירה את המצב.

כשהוא נסע לבית חולים עם השותף, עובדת סוציאלית ישבה ודיברה איתו.

בהתחלה הוא התגונן וענה בקומץ מילים, עד שהיא אמרה את המשפט הבא:

"זה בסדר. אני לטובתך. אתה גבר מוכה."

אבא שלי הוא איש חזק שלעולם לא בוכה, בטח שלא ליד אנשים.

הוא סיפר לי שהוא בכה.

בשלוש השנים האחרונות גרושתו לעתיד מתעללת בו ובאחים שלי.

היא הכתה את אחי האמצעי בשתי הזדמנויות ובאחת מהן כמעט גרמה לו לזעזוע מוח.

בי היא מתעללת כבר כמה שנים.

כשהייתי בת 14 היא שברה לי קערה על הראש, לא לפני שהיא שפכה עליי את תכולת הקערה [מים חמים כמעט].

אחרי זה היא עמדה עם שני האחים שלי על הידיים שלה וצחקה כמו משוגעת.

הסיבה שלא הרבצתי לה באותו יום זה כי היא הייתה בהריון.

אני מכבדת נשים בהריון.

אותה, אני כבר לא מכבדת.

אבא שלי הוא גבר מוכה.

אני עברתי ועוברת התעללות נפשית כבר 6 שנים. [אם להיות מדוייקת- מגיל 9 היא הודיעה לי שהיא לא אימא שלי יותר אבל ב-6 השנים האחרונות זה החמיר.]

האחים שלי סובלים בגלל הגירושין הכי מכוערים בהיסטוריה.

האישה הנוראית הזאת רדפה אחרי אבא שלי עם מברג וניסתה לדקור אותו.

היא החמירה את המצב של אחד השברים שלו.

היא מעלימה לי בגדים מהחבל.

היא מסיטה את האחים שלי נגדי.

והיא עוד קוראת לעצמה "אימא למופת".

אומרת שאבא שלי הוא הורה מזניח.

אם לצטט פתק שהיא שמה לאחיי על הדלת ביום שישי האחרון:

"ט' וס' היקרים, יש אוכל במיקרו אורז על השיש. כשאתם נכנסים, תתקשרו. צריך לאסוף את ת' מהגן ב-12:40. אוהבת, אימא."

ילדה בת 10 וילד בן 8 לא צריכים להעביר ילד בן 3.5 שלושה כבישים.

ילדה בת 10 וילד בן 8 לא צריכים לחזור לבית ריק כי היא צריכה לצאת לקניות.

על אחת כמה וכמה שהסופרים נסגרים ב-15:00 באיזור שלנו והילדים חזרו הביתה ב-12:00.

אני לא שונאת את האישה הזאת.

אני לא אומרת שהיא אימא רעה.

היא פשוט לא מתאימה לאורח החיים של המקום בו אנו גרים.

אבא שלי הוציא אותי ממקומות שהורים אחרים לא ינסו אפילו.

הוא שחרר לי חבל ארוך וכל פעם שתליתי את עצמי עליו הוא שחרר אותי ועזר לי לנשום.

אבא שלי, גם במצבו הבריאותי [די רע, למען האמת] עדיין לוקח אותי ואת האחים שלי לטיולים, עדיין מנסה כמה שיותר לעזור בבית ולעבוד.

אבא שלי הוא איש גדול מהחיים ואני מאחלת לכל אחד אבא כזה.

למה דווקא האיש הגדול שלי חייב להיות גבר מוכה?

למה הוא חייב לסבול בגלל אישה אחת רעה?

=======================================

ולכל הצדקנים,

שוב: לא, אני לא שונאת את האישה הזאת. רק לא רוצה שהאחים שלי ייסבלו.

אני לא רוצה לראות את אבא שלי אומלל וחסר אונים.

אני לא רוצה לפחד שכשהוא בבית לבד איתה ואני בעבודה, יש סיכוי שהמשטרה תתקשר ותגיד: אבא שלך נרצח.

אני לא רוצה לסבול יותר.

עד כאן.

Ms.C

ולכל אלו שמכירים את הסיפור שלי, שחושבים שהם יודעים מי אני, תעשו לי טובה, אל תאמרו את השם שלי.

חשוב לי לשמור על אנונימיות.

Ms.C

נכתב על ידי Little Ms.C , 15/4/2011 19:31 בקטגוריות Ms.C, אני, השותף, ווידויים, ידיעה, לבכות, מוות, פרטיות, אהבה ויחסים, פסימי, שחרור קיטור, אבא, גרושתו, האחים שלי, מכות, תקיפה, רצח, כאב, סבל, אורח חיים, הורות, להיות אחות גדולה, להיות אימא, להיות אבא, איש גדול מהחיים
4 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Little Ms.C ב-16/4/2011 18:08

הספד...? [לשותף]

אתה נכנס היום לניתוח. נכנסת לפני 34 דקות, למען האמת.

לא בטוח שתצא הולך מהניתוח הזה. לא בטוח שתצא.

ישבנו אתמול במכונית מתחת לבית שלי אחרי שאספת אותי מהלימודים. כל-כך רציתי לחבק אותך. במקום זה רק הושטתי יד ואחזת בה.

למה לא ביקשתי חיבוק? למה לא ביקשתי...?

נסעת אל ידידה שלך וזה צבט. לא יודעת למה.

הרי אותי אתה לא מכיר מי יודע מה, ובכללי אני מתוסבכת ואתה לא אמור לחבב אותי במיוחד.

אבל אתה בכל זאת היית שם וחייכת ואמרת בקול הדק והמלטף שלך: "תנסי לישון קצת, הא? אני אהיה בסדר."

שותף, בזמן שאתה הורדמת והונשמת אני צבעתי את השיער, הדבקתי ציפורניים והתאפרתי.

יש סיכוי דיי גבוה שכל זה ללוויה שלך.

אני לא רוצה שתמות, שותף.

מי יישמור עליי?

אני רק חושבת על זה ונהיה לי רע.

וזה לא שאספת אותי ממקומות מוזרים ב-4 לפנות בוקר או משהו מצוץ מהאצבע בסגנון הזה.

זה פשוט שהיית שם.

לא חיבקת ולא נישקת ולא שמת אפילו יד על הכתף או הירך או הברך.

פשוט דיברת ונזפת וחייכת וצחקת וזה היה כמו לחבק הכי חזק בעולם.

לדבר איתך זה לפרוק הכל.

כמו לבכות.

כמו לעשות אהבה.

שותף...

אני כבר לא מצליחה לדמיין את ההחלמה שלי בלעדיך.

גם אם זה רק לדבר איתך בטלפון דקה ביום.

לשמוע את הקול שלך עושה לי טוב.

לראות אותך עושה לי טוב.

אני בריאה לידך.

ולא רק פיסית. גם נפשית.

אתה מאזן אותי, שותף.

חלמתי בלילה שאנחנו יושבים על דשא ואתה מוזג לשנינו קולה ואנחנו שותים ושותקים.

אני בוכה בחלום, וזה מרגיש הכי נכון בעולם.

שותף, איפה הדשא הזה? בעיר שלך? בישוב שלי? בתל אביב? אולי בכלל זה הדשא של מדיקל סנטר בהרצליה?

אני עכשיו הולכת חזרה לעסק.

המקום נראה פתאום שקט וריק בלעדיך.

יש סיכוי שאתה חוזר ואני כבר מתגעגעת.

שלך לתמיד,

ותשמור לי מקום שם למטה/מעלה...

Ms.C

נכתב על ידי Little Ms.C , 29/3/2011 09:34 בקטגוריות Ms.C, אני, ווידויים, חופש, פרטיות, אהבה ויחסים, אופטימי, פסימי, שחרור קיטור, השותף, ניתוח, הספד, מוות, לעשות אהבה, לבכות
2 תגובות הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Little Ms.C ב-30/3/2011 23:47

לשותף...[זהירות, טריגר]

12.03.2011

שותף,

עוד 20 דקות 3 בלילה ואני עוד במיטה שלי ולא נרדמת.

השיחה שלנו רצה לי בראש מהסוף להתחלה ומההתחלה לסוף והיא כמו סינית בשבילי.

אני יודעת שהמצב צבירה שלי הוא סופר נוזלי ושמספיקה אפילו רוח כדי להפיל אותי לקרשים.

זה כבר כמה חודשים ככה.

זה התחיל קצת אחרי ההפלה האחרונה שלי [אם לא מחשיבים את ההפלה הטבעית שעברתי לפני שלושה חודשים].

נכנסתי להריון מבחור שיצאתי איתו עד סוף אוגוסט.

ובאמצע ספטמבר עשיתי הפלה.

לא יכולתי מאז להסתכל לאבא שלי באמת בעיניים.

באמצע ספטמבר עברתי משבר בזוגיות עם איתן והיו לי שבועיים שקט שבהם התפרפרתי ועברתי ממיטה למיטה איפה שרק יכולתי. נשים-גברים-שחורים.

מי [מה] שבא ברוך הבא.

בתום השבועיים האלו התחלתי לצאת עם גל והיה לנו מדהים.

חודש אחרי שהתחלנו לצאת בת של חברה קרובה שלי נפטרה ואני נכנסתי להריון.

גמלתי בליבי החלטה שאני שומרת על הילד ויהי מה.

כעבור חודשיים עברתי הפלה טבעית.

אני חושבת שזו בערך התקופה שבה התחיל לחזור לי הדיכאון. פלוס מינוס אחרי שאיבדתי את הילד הזה.

מאז ניסיתי לקחת כמה מנות יתר של משכחי כאבים וזה לא הצליח. אחרי זה התחלתי לשתות את עצמי לדעת ומתי שיכולתי עישנתי גראס וחשיש בכמויות שעלולות להרוג אותי.

אני מרגישה שאני מתה כבר שלושה ומשהו חודשים.

מתה. ואני יודעת שלעומתך החיים שלי הם דבש וסוכריות קופצות אבל אני מניחה שכל אחד רואה את הדברים אחרת.

מה שאתה עברת בחיים שונה בתכלית ממה שאני עברתי בחיים.

לספר לך מה עברתי?

[תשע שורות צונזרו מהמכתב המקורי מאחר ואלו פרטים מזהים שלי.]

עברתי מספיק ב-18 שנותיי, מעל ומעבר בשביל ילדה.

ואני ילדה, שותף. ילדה קטנה ומבוהלת וחבוטה שמנסה לשחק אותה אישה וכבר נגמר לי הכוח.

אני רוצה להיעלם, שותף.

הייתי ביום רביעי בעזריאלי, בגג. עמדתי במרחק של שלושה מטרים בערך מהמעקה וחשבתי לעצמי כמה קל יהיה לקפוץ מהר מבלי שהשומרים בגג יספיקו לתפוס אותי לפני. אני לא חותכת כבר כי יש מי שרואה אותי בעירום דרך קבע.

אתה יודע שאני לוקחת לקסעדינים כדי לרזות? לא שזה עוזר אבל פעם בשבוע זה שולח אותי לשירותים לכמה שעות ומרוקן את הראש. כמו גם את המעיים והקיבה שלי.

אני באמת שוקלת לסגור את הבאסטה. להתפוגג.

אבל אני אגואיסטית מכדי להתאבד. אני בחיים לא אצליח להתאבד כי תמיד שנייה לפני שאני גומרת את עצמי אני חושבת על איך העולם ייראה בלעדיי ובשנייה של נרקיסיזם אני חושבת שהעולם יהיה מדכא מכדי שאגמור את עצמי.

אתה יודע מה לא היה לי כבר הרבה זמן?

סקס כזה שמשחרר כל שריר בגוף. סקס שאחריו אתה נשאר מותש כל-כך שאפילו סיגריה אתה לא מצליח להדליק. סקס כל-כך אלים ושטוף זימה ורוע ותשוקה שאתה בקושי זז אחריו.

ואין לי את זה עם החבר. אפילו בזבוב הוא לא מסוגל לפגוע. על אחת כמה וכמה להכאיב לי במודע.

אני כותבת ובוכה כבר חצי שעה ולא נמאס. יש כל-כך הרבה לפרוק,כל-כך הרבה להגיד.

מאגרי הדמעות והנזלת שלי בלתי נגמרים.

ואני כמו נרקומנית של כתיבה- חייבת למלא כמה שיותר דפים עד שאהיה מותשת.

ככה זה עם ריקוד. אני שמה מטאל או פאנק בקולי קולות ורוקדת עד שהנשמה [ואיתה הנשימה] יוצאת.

או שותה עד אובדן תחושה. או מעשנת גראס עד אובדן הכרה.

כבר ישבתי אצל ידיד שלי ועישנתי ושתיתי עד שהתעלפתי. ואני מוצאת את עצמי מתפרעת ככה לא פעם ולא פעמיים. אמנם אני לא בוגדת בחבר אבל מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים מסתכלת על אנשים, גברים בעיקר, ומדמיינת איך הם קוראים ממני את הבגדים וזיינים אותי. אונסים אותי מרצוני המלא.

וזה לא קרה לי רק איתך. שלא תחשוב לא נכון. גם עם ידידים שלי וחברים של החבר ועם הבארמנים בפאב הקבוע שלי. לא מעט גברים נתפסים בעיניי כאנסים המושלמים מרצוני המלא. כמי שיוכל לדרדר אותי בלי מניפולציה לדרגה של חפץ ולאפס אותי עד שאחזור להרגיש חיה.

כבר הרבה זמן שלא צחקתי באמת. כבר הרבה זמן שלא גמרתי. כבר הרבה זמן שכל טריגר הכי קטן מביא אותי להתקף חרדה.

אני מפחדת לחזור הביתה לבד מפאת החושך. כל חתול מתחת נשמע לי כמו מישהו שעוקב אחריי. כל צל שזז מוריד לי את הלב לתחתונים. ואני שונאת להרגיש ככה.

ישנתי ארבעה לילות בבית נטוש עם חברה. בלילה הרביעי היא הלכה ונשארתי עם ידיד שלה. הוא ניסה לגעת בי ואיימתי שאצרח.

הייתה משטרה מחוץ למבנה הנטוש אז הוא לא עשה כלום.

כל-כך רע לי, שותף. כל-כך רע לי. והלילות היחידים שישנתי באמת טוב בחצי שנה האחרונה היו הלילות שישנתי מחובקת עם החבר.

אבל אני כבר לא מתגעגעת אליו. אני כבר לא. לא ראיתי אותו שבוע ואין כלום. שום רגש.

אפילו לא דגדוג במפשעה מחרמנות.

כלום.

כל-כך רע לי, שותף. כל-כך רע לי. אני רוצה לברוח או להיעלם או למות. אני לא רוצה לחיות יותר. אין לי כבר סיבה לחיות. מיציתי את העולם המזדיין הזה. נמאס לי שרואים דרכי שקוף ולאף אחד לא באמת אכפת.

אני רוצה שתשבע לי שלא תחלוק את המכתב הזה עם אף אחד. שלא תדבר עם אבא שלי על זה. יש לו מעל ומעבר על הראש כרגע.

רק זה מה שחסר לו עכשיו. שידע שהיו אמורים להיות לו [צונזר מפאת פרטיותי.] ושהבת הגדולה שלו על סף לפגוע בעצמה בצורה בלתי הפיכה או על סף אשפוז חוזר וטיפול תרופתי.

תשבע לי. אני צריכה אי של שפיות בעולם המחורבן הזה. תעזור לי. אני בוכה ומתחננת.

סליחה שאני מכריחה אותך לקרוא את החרא הזה.

אני בסך הכל ילדה קטנה ובדדה להחריד שנמאס לה.

שוב סליחה,

Ms.C

נכתב על ידי Little Ms.C , 12/3/2011 14:22 בקטגוריות Ms.C, אני, ווידויים, ידיעה, פרטיות, פסימי, שחרור קיטור
הצג תגובות הוסף תגובה הוסף הפניה קישור ישיר שתף המלץ הצע ציטוט

דפים:

כינוי: Little Ms.C

בת: 32

1,004

הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סקס ויצרים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLittle Ms.C אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Little Ms.C ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים
	חפש בבלוג זה