אין לי אומץ אפילו להקליד את זה.

היה נחמד אם הייתי יכולה לעשות עם זה משהו.

קשה להישאר עם רגשות כאלה לבד.

אני לא רוצה שוב להיחשף בפני מישהו שלא שם בשבילי כשאני זקוקה לו ולא באמת זקוק לי. הוא שם רק כשאין לו אף אחד אחר. לא מגיע לי מישהו כזה... מגיע לי מישהו שיחשוב שאני ה-שיט ויהיה שם בשבילי תמיד, לפני אחרים.

אני לא אומרת שאני לא מבינה את הצורך האנושי בבידור חסר עכבות ומחויבות, עם חברים נניח - ברור שאני מבינה. אבל... אהבה קודמת לזה, לא?

או שאני הטיפשה היחידה שחושבת ככה. הטיפשה הרגישה שתמיד שמה את הרגשות הרומנטיים בעדיפות העליונה.

אוף, איך אני תמיד מגיעה למצבים האלה.

עם האנשים הכי דפוקים ונכים רגשית בעולם.

אין לי מושג מה לכתוב אבל אני מרגישה שאני חייבת לכתוב, לפרוק, להסיר את האבן הזו מלבי.

הפרפרים בבטן גורמים לי לבחילה.