מאזינה לאוסף הלהיטים של דייויד בואי ומנסה להתרכז בכתיבה.

אני חושבת שהכי טוב פשוט להתחיל מההתחלה.

אולי אני לא מוכנה לחשוף את הזהות הממשית שלי על גבי דף וירטואלי, אבל אני יכולה לחשוף את מה שקורה בנבכי נשמתי, לא?

אני מתנצלת מראש על המבנה הסתמי של הרשומה, אבל אני מרגישה שהכרחי להרחיב על האירועים שהובילו אותי למצב הנפשי שאני נמצאת בו היום.

בילדותי הייתי מאוד ביישנית וסגורה, לא היו לי כמעט חברות [ואם היו, אז הן לא היו קרובות ואפילו לא נפגשתי איתן מחוץ לבית הספר]. לאט לאט התרגלתי לא להתקרב אל אנשים ולא לתת להם להתקרב אליי וזה הוביל לכך שבגיל ההתבגרות פיתחתי חרדה חברתית.

החרדה באה לידי ביטוי בעיקר בבית הספר, כשלא הייתי מסוגלת לדבר מול הכיתה ובטח שלא השתתפתי בטקסים. אפילו ניסיתי להימנע מהשתתפות בכל הפעילויות מחוץ למבנה הרגיל של השיעור. בסופו של דבר, בתיכון, גם היו לי עשרות פטורים על רקע פסיכיאטרי ממגוון דברים החל משיעורי ספורט וכלה בישיבה בכיתה עם תקרה נמוכה מהרגיל שבה הרגשתי קלסטרופוביה בגלל מספר האנשים בכיתה והרעש וכו'.

החל מגן החובה התחילו מכתבים להוריי שבהם המלצות לשלוח אותי לפסיכולוג/פסיכיאטר ילדים. כמובן שגם הייתי בשיחות קבועות עם היועצות.

ההורים שלי חשבו שזו תופעה זמנית שתעבור עם הגיל ולכן לא שלחו אותי ליעוץ [גם לא היתה אפשרות כלכלית].

בכל אופן, איכשהו הצלחתי לשרוד את היסודי והגעתי לחטיבה, הייתי בטוחה ששם הכל ישתנה לטובה אבל דווקא הדבר ההפוך קרה. הסביבה היתה הרבה פחות תומכת ולא הכרתי אף אחד מהכיתה. בשנה הראשונה לא דיברתי עם אף אחד [זאת אומרת, ממש אף אחד, בכלל בכלל]. בכיתה ח' הכרתי כמה בנות וזו היתה נקודת הפתיחה של חיי החברתיים.

כיתה ט' עברה יחסית בסבבה, כי בפעם הראשונה היו לי חברות שגם ראיתי מחוץ לבית הספר והרגשתי יחסית טוב - אמנם עדיין הייתי "האחרונה", הצלע בחבורה שתמיד נשארת לבד [היינו מספר אי זוגי] אבל עדיין - בפעם הראשונה היו לי חברות, אז שמחתי והתמקדתי בזה.

כיתה ט' גם היתה הכיתה שבה התחלתי לשים לב לנוכחות הגברית בסביבה שלי [אני יודעת, התפתחות ממש מאוחרת]. בקיץ שבין החטיבה לתיכון נדלקתי על אחד הידידים של החברות שלי ואחרי חודשים ארוכים ומייסרים שבהם הוא לא שם לב אליי [הסיבה תתגלה בהמשך...] הוא הפך לחבר הראשון שלי, הנשיקה הראשונה, הפעם הראשונה, כמעט הכל הראשון שלי.

אבל על כך מאוחר יותר. בינתיים ניצמד לחרדה החברתית ולתחום הלימודי של חיי.

התיכון התחיל.

בכיתה י' קרה אותו הדבר שגם קרה בכיתה ז'- שנה שלמה לא הכרתי אף אחד, לא דיברתי עם אף אחד חוץ מהחבר שלי ואחת החברות שהכרתי מהחטיבה - השאר עברו לתיכונים אחרים.

היה לי מאוד קשה להתאקלם בתיכון, מאוד מאוד קשה. ממש סבלתי בכיתה שבה שובצתי למרות שזו היתה מגמה שנלחמתי כדי להתקבל אליה וחשבתי שאני אהיה הכי מאושרת בעולם ללמוד משהו שאני אוהבת - אמנות.

המחנכת שהיתה לי באותה שנה מאוד השתדלה לארגן פעילויות מגבשות אבל התביישתי אפילו להשתתף בהן, כי הן תמיד כללו פן מביך כלשהו - נניח היינו יושבים במעגל וכל אחד היה צריך להגיד משהו טוב על זה שישב מצידו הימני, ולא היה לי מה להגיד כי לא הכרתי אותם! ובכלל התביישתי לדבר בפני קהל.

בכל אופן, לקראת סוף השנה הכרתי מישהו מהכיתה שהפך לידיד מאוד טוב שלי והיה לי קצת יותר קל. בתחילת י"א עברנו לכיתה אחרת, ביחד.

כיתה י"א התחילה מאוד טוב - היה לי חבר, היה לי ידיד טוב אחד והתחלתי להיפתח כלפי אנשים כי הרגשתי יותר בנוח בכיתה החדשה.

זה לא נמשך הרבה זמן, כמובן. הגיעה השביתה הגדולה שנמשכה חודש או חודש וחצי, לא זוכרת כבר, וכשחזרנו הדינמיקה בכיתה היתה שונה לגמרי. באמת שהשביתה לא היתה יכולה להגיע בזמן יותר גרוע גם אם היו מתכננים אותה בכוונה כדי להרוס לי.

החרדה שלי הגיעה לשיאים חדשים - הוצאתי פטור משיעורי ספורט והתחלתי להיפגש עם היועצת בקביעות. היה לי אישור לא להיכנס לשיעורים כשהיו לי התקפי חרדה. היה לי אישור ללכת הביתה בלי רשות מהמורה/אחות כשהרגשתי רע. המצב באמת היה נוראי.

זו היתה התקופה שהתחלתי לבקר אצל הפסיכיאטרית והתחלתי טיפול תרופתי. אחרי מספר חודשים גם התחלתי ללכת לייעוץ בתחנה לבריאות הנפש בעיר [עדיין לא היה כסף לפסיכולוג].

בי"ב המצב לא השתפר אבל לפחות הסוף היה קרוב וזה עודד אותי והניע אותי להמשיך הלאה.

אחרי התקופה שבה חוויתי התקפי חרדה כל שעתיים בי"א, התחלתי להבריז המון ועשו לי בעיות בגלל זה אבל בסוף השנה איכשהו הצלחתי בכל זאת לסיים את התיכון בהצטיינות.

לטקס, מסיבת הסיום והאפטר פארטי כמובן לא הגעתי כי עדיין לא הכרתי מספיק אנשים מהשכבה כדי להרגיש בנוח באירוע חברתי כזה.

הזיכרון של העבר שלי התיש אותי נפשית.

אני חושבת שעדיף שאני אמשיך בפעם אחרת.

המשך יבוא.