אתמול חוויתי התמוטטות עצבים נוספת; בכיתי במהלך כל הבוקר, אחרי זה במהלך כל המשמרת, באוטובוס, ובלילה הצלחתי להירגע רק תחת השפעת קלונקס.

אני מרגישה רע. אני מרגישה אשמה. אני מרגישה שנתתי לו לנצל את החולשה שלי ואת הבדידות, אבל בו בזמן אני יודעת שזה לא היה לגמרי ניצול כי רציתי את זה מאוד. אני נמשכת אליו בטירוף, למרות שאני יודעת שאסור לי ושזו טעות.

אנחנו באים מעולמות כל כך שונים, השקפות העולם שלנו פשוט קוטביות ויש יותר מדי נסיבות שגורמות למעשה הזה להיות טעות קטסטרופלית שבה לא רק אנחנו נפגעים, אלא אנשים שחשובים לנו גם.

התחלתי לפתח כלפיו רגשות. אני לא יודעת מה אני אעשה עם זה. כרגע החלטתי למחוק את המספר שלו, להתרחק, לא ליזום שום דבר, לחכות שיעבור לי. זה קל, כי אני גם יודעת שהוא לא ידבר איתי מיוזמתו, אז הקשר הזה אמור לדעוך די במהירות.

מכל האנשים בעולם, כלפיו זה הכי גרוע לפתח רגשות. דוש סליזי, רווק תל אביבי כזה ששוכב כל לילה כמעט עם בחורה אחרת, לא רוצה להתחייב, מסוגל לדבר איתך על מישהי אחרת שנייה אחרי שירדת לו. בזמן המעשה לא הבנתי את גודל הפגיעה הזו באגו שלי, שהוא ככה לא מרוכז בי אפילו במהלך מגע פיזי כל כך קרוב ו"אינטימי", אבל בבוקר שאחרי פשוט הרגשתי נורא. הרגשתי מלוכלכת ופגועה, הרגשתי שהוא הוריד לי את הביטחון העצמי לגמרי. וגם ככה אין לי הרבה ממנו מלכתחילה.

אני מרגישה רע היום, פיזית, נפשית, רגשית. לא הלכתי לאוניברסיטה, קשה לי לקום בכלל. אני רק רוצה לקחת עוד כדורים ולהירדם לכמה ימים.