אני לבד. אין את תשומת הלב שאני זקוקה לה ולמרות שהכל בסדר בתחומים אחרים בחיים שלי - יש לי עבודה, אני לומדת ויש זוגיות (פשוט הוא עסוק לאחרונה בעסקים שלו) - אבל מספיק תחושה הכי קלה של סתיו ובדידות, ביחד עם איזה טריגר מטומטם שהיה לי בסופ"ש האחרון ואני כבר מוצאת את עצמי במצב של פלאשבקים מטורפים לכל מיני תקופות אפלות בחיים שלי. תקופות שבהן כל מה שרציתי היה להיעלם, תקופות שחתכתי ופעם שניסיתי להתאבד.

במיוחד הסתיו (וגם החורף, אבל עם זה נתמודד בהמשך) מזכיר לי את התיכון. י'-י"א. תחושה אחת כזו של סתיו ואני חוזרת לתקופה הזו שבה היה לי את החבר ההוא שאחר כך יצא מהארון וכמה שהוא שיגע אותי, כמה שלא התאמנו וכמה שדבקתי בו כי פחדתי להישאר לבד.

והמחשבה הזו מחזירה אותי ללילות שהיינו יוצאים החוצה, בגשם, בקור, עם מעילים... יושבים בבתי ספר נטושים, מתחת לאיזה גגון, ומתחבקים. וזה היה הקשר הכי מתפקד שלי - עם הומו בארון בתקופה ללא כסף, ללא רישיון, ללא אפשרות לעשות שום דבר חוץ מאשר לשבת ככה בחוץ.

וגם המחשבות האלה, למרות שהן לא רעות בפני עצמן, פשוט עושות לי רע.

ואז אם אני מתחילה לחשוב על כל שאר הדברים שקרו לי בחטיבה ובתיכון, אני בכלל לא יוצאת מזה. ואני יושבת פה לבד, בחדר שלי, והמחשבות הטורדניות האלה עוברות לי בראש בלופ. אני על כדור הרגעה מטורף ואני חלשה ובקושי מקלידה, בוכה ורק רוצה שמישהו יחזיק אותי. שיחבקו אותי.

אני לא יודעת איך להיפטר פעם אחת ולתמיד מכל הזכרונות האלה, מכל התחושות הרעות, מטעם הלוואי הנוראי שיש לי מהנעורים שלי.

ויותר חשוב, אני לא יודעת למה אני תמיד מוצאת את עצמי באותה עמדה. עמדה של לוזרית, של טרף קל לבריונים "המקובלים". ומי היה מאמין בכלל שאחרי התיכון יהיו מקובלים? מי היה חושב שאני אמצא את עצמי שוב בעמדה של הפריקית שעומדת מחוץ למעגל ולא מסוגלת להיכנס פנימה?

ויותר מכך, מי היה חושב שהיו עושים לי דמוניזציה בלי שום סיבה מוצדקת. או סיבה בכלל, מאחר ואני לא מכירה את האנשים האלה.

וכל מה שמתחשק לי עכשיו זה להיות מתחת לפוך, בכפיות. להרגיש מגע אנושי. להרגיש אותו נושם לי על העורף.

להרגיש שמישהו בעולם הזה אוהב אותי.